הגרושה כחולת העיניים שהתמוטטה
היא נישאה כמו כולם. נערה כפרית מצויה. הם הקימו משפחה. נולדו 2 ילדים. בני הזוג עבדו מחוץ לבית. עד שיום אחד לאחר 15 שנים, הבעל הודיע שרצונו להתגרש.
הנערה שהפכה בינתיים לאשה. התמוטטה.
תאוריה אחת טוענת שמי שמועדים לכך מלידה, יחלו בעת משבר. יש סיכוי שאילמלא "זרק" אותה בעלה לכלבים, כדבריה, לא היתה מחלתה מתפרצת.
כשפגשתי אותה, לא ניכרה עליה מחלתה. היא היתה מטופלת באמצעות תרופות. לכאורה, אשה נאה, מלאה, כחולת עיניים וצבועת שיער לבלונד. תסרוקתה מסודרת, תלבושתה נקיה. חריקת שיניים וטיק אחד פה ושם לא ניכרו לעין הרגילה.
הבעיה העיקרית שלה היתה להמשיך בחייה. מה חשבנו? מובן!
משפחתה התרחקה ממנה. אחיה חששו מקירבתה אחותנו משוגעת. ילדיה הפסיקו לכבד את אימם, אמא משוגעת והקשו עליה מאד בחיי היומיום. הגרוש נעלם עם חברתו החדשה מהסביבה והשאיר לה את הטיפול בהסדר פירוק השיתוף. גרושתי משוגעת.
וכאן נכנסתי לתמונה.
המשימה הראשונה היתה ארגון מסיבת יום הולדת לנערה כחולת העיניים בת ה40. וכי קלה היא בעיניכם. יום הולדת. עשור, החלפת קידומת משבר גיל הארבעים. והכל כשהיא חולה במחלה שאינה ניתנת לריפוי עם תו זיהוי מפחיד ותוך כדי התמודדות עם פירוק השיתוף.
המסיבה היתה מוצלחת במידה שלא תאמן. כולם הגיעו. האחים ונשותיהם וילדיהם. ההורים. הילדים. חברים וחברות.
הכנתי עוגות קצפת ונרות. תליתי בלונים. הבאתי דיסקים עם מוסיקה קיצבית. הכנתי כריכונים. מתאבנים. שתיה קלה וחריפה. פירות וחטיפים.
מראש הכנתי את כל המוזמנים בשיחות פרטניות ונתתי הוראות והנחיות.
יונה בכתה בדמעות שליש. היא הבינה שאוהבים אותה. היא חשבה שלא. הסברתי לה שאנשים מתרחקים מחולים. במיוחד ממחלות נפש. אין טוב מלהגיד את האמת.
המשימה השניה היתה ארגון עזיבת הבית. יונה מכרה את הבית והיה עליה למצוא מקום, לארוז, לארגן חברת הובלה, להגיע לבית החדש, לפרק ולארגן הכל במקום. פרוייקט עמוס אף לבריאים, השמחים וקלי הביצוע.
החלטתי ללון אצלה בלילה הקובע. לאחר כמה ימי אריזת כל תכולת הבית בארגזים, הכל היה מוכן להובלה. חברת ההובלה הוזמנה למחרת בבוקר בשעה 07:00. יונה היתה במתח שיא. היא חששה ממיליון דברים ואחד. למעשה, כמו כולם. לא? היא חששה שחברת ההובלה לא תגיע ולא ידעה מה לעשות עם הילדים.. החלטתי לסייע בעצם נוכחותי איתה. הרי הבטחתי לא לעזוב אותה. כן?
חששתי מאד. היו ליונה התפרצויות בלתי נשלטות. מפחידות יש לומר. היא היתה במתח ולפנינו עמד פרוייקט לא פשוט.
העייפות הכריעה אותי. נשכבתי על המיטה. לא נעלתי את הדלת כדי לא להעליב את יונה כל הלילה שכבתי ערה. אוזני כרויה לקולות מחוץ לחדר.
עד שהשחר עלה.
המובילים הגיעו במועד. תרמוסים עם קפה ועוגות שמרים חיכו להם על השולחן בחצר. הכל עבר בשלום.
עברו 10 שנים. לאחר משברים רבים ואישפוזים אחדים בכפיה ואחדים מרצון הסתגלה יונה והסתגלו בני משפחתה לעובדה. יונה. חולה ואין להשיב. יונה עובדת. היא מקפידה ליטול את תרופותיה. היא אף יוצאת עם גברים שיודעים שהינה חולה.
שארגנה מסיבה היתה צריכה עזרה וקיבלה מחברתה.
למרות היותה תוסססת.לבסוף חלתה
במחלה נפשית , עקב מכירת הבית, גם הגירושין
לא הטיבו עימה .למרות שחברתה הטובה עזרה לה.
אני שמחה שהייתי לצידה ועשיתי ככל יכולתי לסייע.
היא ממשיכה בחייה, השלימה עם מחלתה. והכי חשוב היא משתלבת טוב בחברה. אינה מסתירה מחלתה ויש לה חברים.
לולא היית שם לצידה באותו יום מכריע- ספק אם תרופות לבד היו מספיקות.
ולוואי ירבו כמותך בישראל.
תודה.
תודה על המחשבות החיוביות.
שנה טובה
אם כבר משוחחים על מעשים ותוצאותיהם אני בסך הכל שליחה. אני מאמינה שאנו מגיעים למקומות ולמצבים ביד מכוונת מלמעלה. לא במקרה קורים לנו כל מיני דברים ומצבים.
לראות כיצד נפעל אם נעמוד מול מישהו הזקוק לסיוע.
אמנם אני עשיתי מה שתיארתי במסגרת עבודתי. אך יש כמה דרגות של איכפתיות.
אני מקווה ומתפללת שמי שעושה חשבונות למעלה יראה לי לטובה.
שנה טובה אף לכם. תודה.
כולכם מודים לי. אני הייתי השליחה. פשוט הפעם עמדתי בניסיון.
הגיבורה האמיתית הינה יונה.
לה צריך להצדיע.
וכמה מפחידה העובדה שהמחלה מקננת באדם ומתפרצת בעת משברו ולא ניתן למנוע.