הסופר עלום השם

ישב הוא קצת שפוף במסעדה, בה היו מפוזרים כמה שולחנות עטופות במפות משובצות, מסביבן כמה כסאות ודרגשים מפוזרים, פוסטרים מודבקים על קירות בהירים, ומנורות חיוורות משתלשלות מלמעלה.

ברקע נשמעה מוזיקה חרישית ומרגיעה, נועצת אני מבטי באחד השולחנות הצדדיים שם ישב הוא ולגם מרק מהביל, הרים את עיניו ומבטינו הצטלבו, הסיר וניגב את משקפיו, העיניים שראו הרבה, התאוו שמחו וחוו, הביטו במבט עייף קצת נוגה, בן כמה הוא? 65-70?

שערו דליל כסוף, נראה איש אפרורי שלא מושך מבט שני ונבלע בין ההמון, אך הוא איננו אלמוני הוא סופר מוכר ומאד נקרא.

בצעירותו צייר אך לא אהב זאת ועבר לכתיבה. הצייר מספר לנו סיפור בתמונות, הסופר מספר לנו סיפור במילים, אך נשמת האמן שוכנת בשניהם.

האם אמנים שידעו ימי עדנה רבים, והיו במוקד תשומת הלב, מסתגלים הם לשבת בקרן זווית, כאשר התהילה חולפת כאלמונים לכל דבר?. תהילה  הרי לעולם אינה ברת קבע, חמקמקה ונמוגה היא, כעשן המתפזר לכל עבר ולכל רוח.