סינמה בלש?

בכל מוצ"ש היינו הולכים, טורים טורים, משפחות משפחות, קבוצות קבוצות, זוגות זוגות, בודדים בודדים. לצרכניה. לכולנו היו כסאות על הגב.

כסאות מתקפלים, כאלה מעץ או כסאות רגילים. לזוגות, הבעל היה מחזיק 2 כסאות, והאשה כריות ושקיות פיצוחים.

עכשיו שאני נזכרת בכך עולה לי חיוך רחב על פני.. טוב שאינכם רואים אותי. אל נכון חיוך מטופש ביותר..

איזו חוויה מרנינה. אלו ימים.

אני ככ מתגעגת לימים ההם מלאי פשטות ויופי.

בכל מוצ"ש היו מביאים למושב סרט. המקרין היה בתחילה מזכיר המושב. בהמשך נבחר תרבותניק. צעיר יותר "מומחה למכונות הקרנה" ולטכניקה של איך מלפפים את הסרטים שברחו מהגליל.. זה קרה כל הזמן. צופים ופתאום חושך. הסרט שוב ברח מהגלגל. היו מדליקים את האור ומלפפים שוב ושוב. לעיתים הסרט נקרע והיו צריכים לתקן במקום. לעיתים לא הצליחו לתקן והיינו שבים הביתה בלי לדעת מה ארע בסוף הסרט.. אכזבה..

לפני הסרט היו יומנים. חדשות. חדשות ישנות. חדשות ישנות יותר. יומן כרמל. מי היה הקריין? אינני זוכרת.. קול ידוע.. תקוע לי בנבכי הזכרונות..

הא. והיו הפסקות. סרט היה מורכב מ1/2 2 - 2 גלגלים. היה צורך להחליף גלגל כדי לצפות בהמשך הסרט. זה היה זמן ללכת לשירותים. כן. בחיק הטבע. או לראות מה שלום אמא ואבא. או ללכת כאילו לראות מה שלום אמא ואבא ולפזול לעבר השכן המועדף..

כתבתי בפוסט שלי אודות סבתי האהובה, שלא היה כל בילוי במושב. שכחתי את הסרטים במוצ"ש.

מ-ם בפוסט שלו הזכיר לי. 

הסרטים הוצגו תחת כיפת השמים. על קיר הצרכניה.כל כמה חודשים עמדו בחורי המושב, לפי התור, סתמו חורים, טייחו סדקים, צבעו את קיר הצרכניה בסיד לבן. לעיתים כשלא נמצאו צובעים, היינו צוחקים למראה השחקנים שפניהם מלאו לפתע חורים..

היו שקיות הפיצוחים. בהמתנה להכנת הסלילים להקרנה, היינו מוציאים את שקיות הפיצוחים, הגרעינים והבוטנים. הסנדוויצ'ים עם הפסטרמה והמלפפון חמוץ. היה כיף מיוחד לאכול לצפות. כבר אז נוצקו היסודות לאכילה ולצפיה בסרט.

בדכ היו הסרטים משעממים פחד. מה שלא הפריע לכל עם ישראל לצאת ממצרים וללכת לסרט כל מוצ"ש. ג'ינה לולוברג'ידה, סופיה לורן, מערבונים, סרטים הודים ארוכים כאורך הגלות מלאי שירים יבבניים שלא דיברו לאף אחד. אם המזכיר או התרבותניק פיספס את הפגישה למזכיר ממושב אחר, הביאו אלינו רק את הבררה. היתה תחרות והיה צורך בקשרים כדי להצליח להביא את הסרטים היותר טובים, אלינו. קליקות. היה מרכז תרבות בחיפה ומחלקה מיוחדת בה השאילו סרטים למושבים.

היינו הולכים מקצה המושב ועד קצהו כדי לראות סרט.

משפחתי גרה בקצה המושב הדרומי. כקילומטר וחצי עד הצרכניה. הצטלבות הכביש שהוביל מכביש 4 עד לכביש הרחוב הראשי הוביל למרכז המושב. המרכז הקהילתי כלל צרכניה, מרפאה, בית כנסת, מחלבה, בית ספר יסודי, גן ילדים, מזכירות, מרכז טרקטורים, מקווה.

כבר בהליכה נרקמו רומנים. יכולנו לראות את ההעדפות. זזים מעט קדימה, עוקפים והופ אתה ליד הילדה שרצית. לי היה זנב. 3 ילדים. אחד בגילי ושניים קטנים יותר, אך מיוחסים יותר. בניו של מוכתר המושב. תאומים. כמוני. תאומה.

יואל, השכן ממול היה נועז במיוחד. הא בחר לשבת תמיד אחרי. כיבוי אורות ומיד נשלחות אצבעות רגליו המסונדלות לעבר קרסולי. מה להגיד לכם, החמיא לי מאד. התרגשתי וציפיתי. אך כאז כן היום, לא נתתי לשום דבר לקרות. נסיכת הקרח..בכל מוצ"ש חזר הריטואל על עצמו. יושבים. חושך. רגליו נשלחות קדימה. בסנדלים. אצבעותיו מתחכחות בשוקי מעלה ומטה. מה להגיד התרגשתי וציפיתי. לולא עשה כן הייתי מאד מתאכזבת.

לימים נודע לי שלא רק יואל חמד את נעורי, השכנים התאומים לא היו תמימים כלל וכלל. אני לא ידעתי ולא הרגשתי. הם סיפרו לי כעבור עשרות שנים, כיצד התגנבו לחצרנו בחושך וניסו להציץ מבעד לוילונות המשוכים, כנראה לא ביעילות מרובה. כשהחלפתי בגדים כדי ללכת לסרט. מי יודע מה ראו.

לאחר שנים ארוכות של צפיה בחיק החושך, נבנה בית תרבות. זה לא היה אותו דבר. שם כבר היו חגיגות בחגים. שם כבר נבחרתי למלכת הרוקנרול.

אופס. עכשיו אני מבינה למה אני ככ אוהבת את סיפורי סמי מיכאל.

הם פשוט מזכירים לי את נעורי במושב.

וואללה. מה היה צריך לקרות כדי שאבין סוף סוף למה אני אוספת וקוראת את ספרי סמי מיכאל ברעבון כזה. בתאוותנות כזו בבולמוס כזה.

חבל שאין שידור חוזר..

אח. איפה הימים ההם?