אין גבול לכלום

צהרים, השמש במרכזו של רקיע, אנשים ובידיהם סלי קניות מחפשים צל. ואז חריקת צמיגים, צרימה, התחככות פח מכונית וזעקת כאב. מיהרתי לחלון דירתי הפונה לרחוב הרימון. אישה ועל ראשה מטפחת שחורה שכובה היתה על הכביש החם. שתי מכוניות עמדו דוממות. אחת מטרים ספורים לפני האישה, האחרת מעט מאחוריה. איש גדל גוף עומד היה מעל לאישה השכובה שעונה על מרפק ידה, והסלולרי בידו. רצתי לטלפון הביתי שלי. נערה במ.ד.א. ענתה לקריאתי-אמרתי: תאונה בהרימון 54-אישה פצועה שוכבת על הכביש-שילחו אמבולנס.מה אתה רואה, היא שואלת. גברתי אמרתי, יתכן ולא כך הגבתי אותו זמן,אבל כעסתי על מקבלת הודעתי במ.ד.א. שהחלה לחקור אותי על מה שאני רואה וביקשה שאתן לה דיווח על מצב המקרה. {נו באמת, כך לימדו אותך לקבל הודעות על תאונות?} וטרקתי את השפופרת כאילו היא האשם על כל התפל שהיא מעבירה. הדקות חלפו. רכב משטרה מגיע. עכשיו-לאחר שהכול כבר נגמר והאישה הפצועה הוכנסה לאמבולנס שהופיע מאוחר יותר-עלתה בי מחשבה שהאיש מגודל הגוף שהיה כל אותו זמן ליד הנפגעת וכנראה שהוא אחד הנהגים של כלי הרכב שגרמו לתאונה, צלצל ראשית וקודם לכל למשטרה. קימוט פח מכוניתו היה אולי כך אני משער, חשוב לו יותר מכאבה של אישה ואף יתכן מסכנת חייה. זו עובדה, כי לא כן, היה האמבולנס מגיע לפני המשטרה. קילומטר אחד ואולי פחות מפריד בין מקום התאונה למ.ד.א. לאחר שנרגעתי מהמראה והסיטואציה- משהו לא הסתדר לי במחשבה. אין גבול לחוסר האכפתיות של אנשים אלה לאלו שאלתי את עצמי, ולא היתה לי תשובה!! הכול חומר?ואין צער? ואיפה החמלה והרחמים דווקא באלה הימים של סליחות שככה זה קורה מול עיני? אני מתגעגע לזמן עם אותו זיק אנושי שהיה בנו ועכשיו נעלם אילם ואיננו. אבל לעומת זה וכדי להרגיז יותר, כן היה איש אחד שתפס פיקוד על הכביש והחל לכוון את זרם המכוניות שימשיכו לנוע על הכביש ללא הפרעה. והיא עדיין שוכבת שם מטרים מספר תחת חלוני...ואני שוב חוזר לצלצל למ.ד.א. ושמלתה השחורה של האישה מכסה על רגליה, ובשתיקתה כאילו והיא שחומלת עלי על קוצר עזרתי. לבסוף צץ לו האמבולנס כאילו בא ממרחקים והאישה הוסעה לאן שנסעה.. עכשיו, החל ההליך אליו ייחלו נהגי המכוניות הפוגעות. ללא מאמץ, כמו העיפו עלה שלכת ברוח, שלפו מסמכים מנרתיקים מוחבאים. החליפו את כל החנטריש במיומנות של עורכי דין בכדי לשמור על הקניין הפרטי. כשבראש דאגתם היתה הצטערותם לשכבת צבע המכונית והסריטות המרגיזות שעל כנף הפח וכמה זה יעלה "לי". אין סוף ויכוחי סרק. לא להאמין למראה עיניים ואוי לאוזניים ששומעות את בליל המילים ובכי דמעות התנין ששפכו הנהגים על מר גורלו של רכבם. לו אלה שעשו החלפות בדוקומנטים היו חרדים עשירית מכול שהשקיעו בהמרת הניירת, לאישה, הייתי מרוצה יותר. אך כמו תמיד המציאות שוב טרפה לי את הקלפים וטופחה על פני.