ליל השבת שלי

ליל השבת שלי

כבר כמעט חמש

ושלושים.

ערב צח של שבת,

עומד בפתחת חשיכה,

קרירה ובשומה.

הציפורים,

עדיין מצייצות בעצי

הקוקוס

שבגינתי ותמהני:

האם גם אצלן,

שעת הדלקת נרות

היא ?

והאם אימא-ציפורת,

חובשת לראשה

שביס מלמלה

ומכסה עיניה בשתי

כנפיה

כשהיא מברכת ?

והאם,עם תום הברכות,

מתכנסים בני משפחת

"ציפורי"

סביב השולחן

ואבא-ציפור,

מבקש מציפורה רעיתו,

ומגוזליו לקום,

כי עת ברכת

"על היין ועל הלחם",

היא ?

ופתאום,

רציתי להישאר שם.

לסעוד עם שכני

בעלי הכנף

ולרוות בשקיקה,

את חום ה"יחדיו",

בעת ש"שבת המלכה"

עוטפת אותנו

בהילת-קודש

ומברכת עמנו,

את "ברכת המזון".

ובתום הארוחה,

לא רציתי ללכת.

עז היה רצוני להישאר

עימם, לעד.

לחלוק איתם

חיים.

"כל חג -

סופו שהוא פג".

כתב פעם,המשורר

והחרזן

חנניה רייכמן.

ואכן, עם בוא העת,

נפרדתי גם אנוכי

מבני משפחת

"ציפורי",

שקמו ללוותני

אל הדלת -

ובירכוני ל"שבת שלום"

וב"לכתך לשלום".

וכך גם אנוכי

השיבותי להם,

ב"תזכו למצוות"

וב"השם יברככם"

ומיהרתי

לשוב אל מעוני

הקט והשליו

כי לרגע שכחתי,

שאני לא ציפור.

ליל שבת. בחוץ.......

שקט קדוש. כבד.

רובץ ונבקע משהו,

מחמת רכב שחולף -

מבליח בשאונו ואורותיו

את חשכת הלילה -

ואובד מן העין

לאי-שם:

בינות ערפילי-

טרום-שחר

של בוקר שבת,

חדשה.

שקט עכשיו. חם ונעים

לציפורים

על עץ הקוקוס -

וגם בביתי.

בליל השבת שלי.