הררי העוני

פעמים מהגגת עם עצמי, מה עובר על אנשים במסע הישרדות, אחר פת לחם ומחסה ללילה. הרעב והמחסור חושפים את האדם העני, זה חושף את הנדיבות, הרוע, תאוות הבצע, רמאות, קטנוניות, והקנאה המכרסמת מבפנים. עוני אינו דבר יפה. היפוכו הוא דבר מכוער, גם נטול השראה וגם משעמם. אוסקר ווילד כתב "אין טעם להיות אדם מעניין, אלא אם כן אתה מרופד בכסף" לעשירים אין שום יתרון מוסרי על העניים, כן, יש להם יתרון אסטטי, האמצעים החומריים העומדים לרשותם, מאפשרים להם לכלכל בנדיבות רבה את היחסים האנושיים שפעמים רבות מבוססים על תחפושת, על הסוואה וצביעות. העוני אינו פשוט, הוא מסובך ביותר. השקר הגדול של העני זה העמדת פנים שזה מצב זמני. במושבה בה גדלתי, בראשון, שני שליש מהתושבים היו עניים, אך לא הומלסים. היתה לנו קורת גג אך ניזונו ממרקים דלילים או מפרוסות לחם עבות מרוחות במרגרינה. העוני הוא סבוך בכזבים, אך בעיקר משעמם ואדיש. הסיבה היא שהעוני מוחק את העתיד. העני חושב כיצד להשיג את הארוחה הבאה, איפה להניח את הראש בלילה, לא מעבר לזה, לפי כך הוא נטול תקווה וגעגוע. כאשר כל הונך מסתכם במאה דולר, אתה עלול להיות חרד ולחשוב מחשבות בזויות. אך כשאר יש לך רק שלושה דולר, זה יספיק לך רק עד מחר ומעבר לכך אינך חושב. אך קיימת נקודת מבט אחרת, כאשר אתה נמצא במחסור כבד, ישנה נחמה פורתא, ועונג של שחרור מכל אחריות, גם כאשר אתה מגיע לשאול תחתיות אתה מרגיש, אני עדיין חי ונושם ולמרות הכל, עדיין מסוגל לעמוד בכך. רובם הגדול של העניים מועסקים במרתפים של המקומות הנוצצים ביותר, בתי מלון מפוארים, מסעדות יוקרתיות, וחנויות מפתות. שם למטה, נמצאים האנשים השקופים, הטבחים והמנקים, עובדי הייצור, ושותפי הכלים, קרובים מטרים ספורים לשפע בעל יתואר אך אינם יכולים לגעת בו. כה קרובים אך כה רחוקים. אם קורה שהבחנו בהם, אנו מסבים את המבט באי נעימות. העני הוא גידול חברתי נסבל, מפני שאנו חיים בעידן אנושי אך בזוי מעיקרו. הוא בזוי כי העני נכשל במבחן העליון של הערך, מבחן הכסף. על אף שהקבצן עשוי להיות מוסרי, רחום, ידידותי, יותר מבעלי עסקים עשירים, הוא בזוי מהם, קבצנים נתפסים כמסוכנים למרות שאין כנועים מהם. אלו מנקי השמשות, נגנים בכיכר, ופושטי היד בתחנה המרכזית, הם לא מאיימים על איש, מלבד על צביעותה של החברה שדחקה אותם לשם. אתה מגלה איך זה להיות רעב עם בטן מלאה בלחם ומרגרינה. אתה מתבונן בחלונות ראווה, בכל פינה יש אוכל. ערימות עצומות, בזבזנות שמעליבה אותך, חזירים שלמים מתים, סלים גדושים, כיכרות לחם חמות, גושים גדולים צהובים של חמאה, שרשרות נקניקים, והררי תפוחי אדמה ונתחים עצומים של גבינות. רחמים עצמיים, בכיניים, שוטפים אותך, למראה כל כך הרבה אוכל. אתה מתכנן לחטוף כיכר לחם, לברוח , לבלוע אותה. אתה נמנע מכך מתוך פחדנות גמורה. אתה מגלה את השעמום שאין להפרידו מהעוני, מכיוון שלא אכלת לשובע, אינך מוצא עניין בשום דבר, חצאי ימים אתה שוכב על מזרונך, רק אוכל יש בכוחו לעורר אותך. אתה מגלה שאדם שחי אפילו שבוע על לחם ומרגרינה, איננו אדם עוד. רק קיבה עם כמה איברי עזר. יש בעוני עוד הרגשה שהיא נחמה גדולה, הרגשה של הקלה, שסוף סוף אתה דפוק וזרוק באמת. דיברת על כך הרבה, על להיזרק לכלבים, ובכן, הנה הכלבים. ואתה הגעת אליהם, אתה מסוגל לעמוד בכך וזה מפיג הרבה מהחרדה. עצוב שהערך העליון היום הוא הכסף. וכל הערכים החשובים יותר התפוגגו ואינם.