סיפורו של בן החזרה מהגלות פרק 7
שנת 1919 הבריטים כובשים את ארץ ישראל מידי התורכים ומכריזים על משטר צבאי. הגולים צובאים מדי יום ליד משרד המחנה ומתעניינים מתי יגע האישור המיוחל לחזרתם לבתיהם ביפו...ואז הגיע האישור המיוחל. חוזרים הביתה השנה 1920 רכבת אוספת את הגולים. בן אמו ואחיותיו מתרווחים על המושבים ויודעים כי עומדת בפניהם נסיעה ארוכה ומתישה. בן חולם על החדר המרווח הממתין לו בבית ומתכנן בדמיונו כיצד ירהט אותו . הוא רשם בזכרונו לרכוש ארון שבו יוכל לתלות את הגרדרובה שרכש באלכסנדריה.. הגרדרובה הכילה מספר חליפות , עניבות בגוונים שונים וחולצות לבנות עם חפתים דמויי זהב.. הנסיעה ברכבת אכן הייתה מפרכת. .וידה החליטה לשכור דליז'נס שיוביל אותם ואת חפציהם. לאחר שהעמיסו את צרורותיהם ישבו נינוחים על המושבים המרופדים והרכב האיץ בסוסים שהחלו בצעדתם האיטית..במסעם שלחו מבטים אל בתי השכונה והתפלאו שאף נפש חיה לא נראתה בסביבה. סוף סוף הגיעו לביתם. בן הושיט ידו ואחז בידית הדלת ובדחיפה קלה פתח אותה לרווחה. המראה שנגלה לעיניהם היה מחריד. הארונות היו פרוצים וכל התכולה נשדדה. . לאחר ההלם הראשון החליטה וידה שצריך לשנץ מותנים ולערוך נקיון יסודי. במשך שעות קירצפו וניקו ומרקו את הבית על מנת שיוכלו לחזור ולגור בו. העבודה הקשה התישה את כוחותיהם והם נרדמו על המיטות עייפים וסחוטים לאחר שפרסו עליהם סדינים.. לאחר ההשכמה וארוחת הבוקר, החליטה וידה ללכת לבקר את אמה חאנולה שנשארה ביפו ולא הצטרפה אליהם לגלות מצרים. יחד עם שתי בנותיה ובנה צעדו לכוון נמל יפו. הדלת הייתה נעולה. וידה הקישה קלות אולם לא היה מענה. לאחר מכן הקישה בחוזקה וגם הפעם לא היה מענה. וידה ניגשה אל הבית הסמוך ונקשה . הדלת נפתחה ואישה צעירה עמדה בפתח תוהה מה רוצים ממנה היהודים האלה. וידה הסבירה לה כי באה לבקר את אמה חאנולה שגרה בבית הסמוך ואיש לא נענה להקשותיהם. חיוורון כיסה את פניה של האישה הצעירה.היא לא ידעה כיצד להנחית עליהם את הבשורה המרה כי האם חאנולה נפטרה לפני כ-4 שנים ונקברה בבית הקברות היהודי הישן בעג'מי ביפו. האישה הוסיפה כי השתתפה בהלוויתה יחד עם רבים מערביי הסביבה שהוקירו אותה וזכרו את הטיפול המסור שהעניקה לכל החולים שפנו אליה. האישה ליוותה אותם לבית הקברות והצביעה על מקום הקבר. בן, עתה נער בן 14 ,עמד נוכח הקבר וקרא קדיש. העובדה שלא היה מניין לא הציקה לו והיה משוכנע שגם בלי מניין תתקבל תפילתו בשמים. לאחר מכן צעד בן לעבר קבר אביו וחזר על תפילת הקדיש. הם ישבו שם במשך שעה מתייחדים עם זכר יקיריהם. כשקמו ללכת הובילה וידה את בן ואת בנותיה לפינה מסוימת שם עמד לו קבר נוסף עם השם מרים. וידה הסבירה כי מרים היא סבתו של אביו שגידלה אותו לאחר שאמו נפטרה בלידה..והמשיכה בסיפורה כי מרים עלתה ארצה יחד עם אביו של בן בשנת 1874 והוסיפה. כשהיא פונה אל בו. אביך היה בגיל שנתיים כשעלה ארצה גם הוא היה יתום ועמד על רגליו בכוחות עצמו. לאחר שחזרו לביתם נוכח בן כי ההרס הישרה עליהם אוירת נכאים.. הוא ראה את אמו יושבת בפאתי המיטה כשעיניה דומעות וידיה מכסות את עיניה.. שתי אחיותיו נצמדו אל אמן כמצפות לחיזוק ממנה. בן עמד זקוף, הרים ראשו והודיע: עכשיו אני ראש המשפחה ואדאג שלא יחסר לכן דבר. הסיפור המתאר כיצד הצליח בן לפרנס את משפחתו מופיע בבלוג מיום 12.6.2011 תחת הכותרת: "מלחמת הקיום של מגורשי יפו במלחמת העולם הראשונה" המשך סיפורו של בן בפרק הבא