שחיה בנוסטלגיה של טרום מדינה

היום קשה לדמיין את גדת הירקון של שנת 1947.. המסע לאזור היה כרוך בסכנה.עבורנו הנערים הירקון נחשב לסוף העולם. מעברו השני היו גבעות חול שכיסו את כל השטח השומם.אף מבנה לא ניראה באופק . אנו מדברים על מקום שהיום נחשב לאזור יוקרה ,שכונת רמת אביב. אולם בזמנו היה אזור הירקון שדה אימונים לא"ש לילה.. צעדנו בשקט מבלי להשמיע קול רחש לאורך גדת הירקון נעלמים בתוך סבך הצמחיה שצמחה פרא.. היה זה אימון כיתה של חברי ההגנה והמטרה הייתה להגיע לקירבת הכפר שיך מונס שהיה ממוקם מעברו השני של הירקון שכיום קיים בו מוזאון. כל אזור גדת הירקון היה שומם ללא כבישים ובתים רק שדות וסבך צמחי פרא.. כך צעדנו במשך שעות מעלימים את נוכחותנו ומשתדלים שלא להשמיע קולות ורחשים מחשש שנתגלה ע"י אנשי הכפר שלא ידענו מה טיבם. חלפה שנה ומלחמת העצמאות הבריחה את כל תושבי הכפרים בסביבה . השדות החלו להעלם ובמקומם החלו לצוץ בתים. שכונות ועוד שכונות. קרקעות הוצעו למכירה במחירים מגוחכים. הוצעו מגרשים למכירה בחולות שמעבר לירקון במחיר של חצי גרוש למ"ר. האנשים התעלמו מההצעות שנראו באותו זמן מגוחכות . לקנות מגרש מעבר לירקון בתוך ים של תולות ? היה זה כאילו הציעו לך לרכוש מגרש בסהרה. תושבי המדינה היו מועטים וקרקעות היו בשפע.. היו אנשים עם מעוף שקנו והפכו לאחר מכן למיליונרים.. אולם רוב הציבור חשב שלקנות מגרש בקצה העיר נחשב לזריקת כסף. אני זוכר כילד כיצד אבי הלך לבדוק אפשרות של רכישת מיגרש בכפר סומייל שהוצע למכירה במחיר של מאה ל"י. העיסקה לא יצאה לפועל מאחר והמגרש היה כעין עמק שחפרו אותו. אבי עשה חשבון שצריך להשקיע כסף רב למלא את המגרש בעפר. המגרש הזה נמצא כיום במרכז רחוב איבן גבירול בת"א. בכדי להיות עשיר צריך מעוף. היום קשה לנו לערוך השוואה לאותה תקופה. . לציבור לא היה כסף ולמי שהיה לא היה מוכן לזרוק את הכסף על קניית מגרש במקום שכוח אל. אף אחד לא חשב שהמדינה תתפתח לממדיה כיום והמחשבה הייתה שתמיד ניתן יהיה לרכוש מיגרשים בכל אתר ואתר. אלא שהמדינה התפתחה בצעדי ענק ושש מאות אלף התושבים של שנת 1948 מונים כיום כ- 7.6 מליון תושבים. היום צריך שק כסף על מנת לרכוש מגרש.