סיפורה של תמונה

יד ימין מחזיקה את מכנסי החכי הקצרים שלי, או שלך אז, ילד בן אחת עשרה. חושש שיפלו? וידי השמאלית שמלפנים דווקא דוחפת מטה. הזמן 10/6/46 השולח משה דנוס מצרפת. אני וגם אתה ילד, עומדים בחזית גינת פרחים. הדשא והעצים שמאחורי גבי מספרים על פסטורלייה בלתי אפשרית. והחיוך שלך שלי- כל כך מטעה. איך בכלל יכולת אז לחייך? זה היה אולי חודש לאחר שנפרדתי מאימא. גם אחי עזב אותי והלך לאן שהלך. תגיד לי אני שלי, איזה מחשבות עברו בראשך. כן, עכשיו אני שואל את האני שלי, כי אז כלל לא שאלתי. אפשר אפילו שלא ידעתי כלל לשאול! קיבלתי משנתנו לי ושתקתי, שתקתי. קבוצה של צעירים מצרפת תיירו אז בארץ ועברו דרך קיבוץ גבת. ומכול הכפר שגם אני בו "כתייר" זמני, איך שהו הם מתחברים אלי ושואלים על עמק יזרעאל.. מ?זה העמק הזה? איפה הוא גר? והתשובה של הילד בן האחת עשר ניתנת כחיוך. מה יכולתי לומר חוץ מלחייך ולהחזיק את מכנסי הארצישראלים שלא יפלו? אז איך נוצר הקליק בין הילד אני להם שזכור לי שהיה מוזר,מפתיע ונעים. עכשיו, אני מביט בשתי התמונות ששלחו לי מצרפת. סיפור מוזר. אבל עובדה, יש תמונה. תשעה בחורים יהודים בני כעשרים ואני במרכז התמונה בצל של זה שמחבק אותי כאילו הייתי אחיו הקטן. תמונה אחת שמספרת לי היום 23/1/12 משהו מעברי ללא מילים ובלי רגשנות מיותרת, אבל בדרך אחרת שאומרת הכול..