חיים מחוץ לרצף הזמן
משאית הרהיטים עטויה בברזנט דהויי הביאה גם אותי כמו את יתר תכולת דירתי לחוץ בין דלת הרכבלסבל שישב צמוד אלי כאילו היינו בפגישת אוהבים.בקומה שלוש פתחתי את דלת דירתי ונשמתי אוויר מעיק. אמרתי שלום לדירה ובדרך שדירות משיבות התנשמה דירתי "וענתה".תחילה העלו הסבלים את קרטוני הבגדים. לאחר מכן באו שוכני המטבח שהתפזרו למגירות הארונות ובחרו מקום להניח ראשם. הקרטונים שהיו מעטים והיה בהם סדר ודיוק לא הפתיעו אותי. גם לא מצאתי בתוכם יותר ממה שארזתי בשבוע ההכנות לפני בואי לעיר הדרומית. עכשיו שוב לומד אני להכיר את הדירה בה גדלו ילדי. חזרתי לדירה שהיא בכמה מידות גדולה עלי. ברגע של חסד נדמה היה לי שהיא נזכרה בי וכאילו ראיתי חיוך מופנה אלי מציץ מתוך סדק צר מפינת הקיר הדרומי, וחשבתי שזו ראשית חזרתה של הכרותינו הישנה מתוך הזמן האבוד.קמין העצים, כמו תמיד עמד ליד הקיר. אותו קמין עצים כמו גם הארובה הישנה שעולה ויוצאת דרך תקרת הסלון כאילו חיכו לי.הקמין והשולחן הישן הולידו בי תחושה של "רואה מהרהורי ליבי" את אותם זיכרונות שמתעוררים כאבודים מזמן אחר.הדירה הישנה שלי שעדיין ריקה וערומה מריהוט כאילו גדלה והתרחבה והרבה ריק בה. החלון שבסלון פונה לרחוב משם עולים ונכנסים לדירה קולות ילדים והמולת מכוניות {לשמחתי} שמרחיקות ממני את השקט המעיק שאופף את החדרים הריקים. מוזר, אבל היו ימים אחרים בהם ייחלתי למעט שקט. בית הקפה של אז שהיה הצפוני בשורת החנויות במפלס הכביש והיה תחת חלוננו היה פתוח עד השעות הקטנות של הלילה, ובלילות רבים כשלא הצלחתי להירדם בגלל הקולות הרמים של יושבי בית הקפה, הייתי קם מהמיטה שם עלי חולצה ויורד לבקש מבעל המקום שיסגור כבר. השעה כבר מאוחרת הייתי אומר לו. הוא היה מביט אלי ושואל,כבר שלוש? אלוהים, איך שהזמן רץ היה הוא ממלמל. ככה זה היה אז. עכשיו, השקט שבתוך דירתי כאילו יש בו ישות משל עצמו. משהו חסר צורה אבל מורגש עד כאב. מעין הרגשה אותה לא הכרתי עד רגע היוולדה כשזחלה ונגעה בי מבלי שיכולתי לדעת מה טיבה. מאוחר יותר כשהימים עברו והזמן כביכול גדל בתוך היום שלי,ידעתי שזו התחושה של הלבד שתהיה חלק ממני כל זמן שהלבד לא ישנהפניו ושוב יתלה חלוק פרחוני של אישה על וו מתלה שמאחורי הדלת. מאז שאני כאן לבד לומד מחדש איך להיות סוליסט- אבל לא בודד. זוהי עוד חוויה אותה למדתי בדרכי. ומה למדה היא בדרכה? ואיך היא מביטהאל הלבד שלה?הגם אצלה כמו שגם אצלי מגיעים מכתבים מהעירייה שמודיעה לנו כי כמות המים של דירת יחיד בלתי סבירה בעליל. בעת הזו כשאומרים כי עת קדמההיא, והמ?ייל?ים השותקים מחליפים גלויה ואיגרת ברכה, טוב לפחות שיש עירייה או סתם משרד מס הכנסה ששולח לנו מכתבים שאומרים שלא שכחו אותנו..ואז, בין לבין-נזכרתי בידידי שעל המדף. זה נמצ'ק, וזה בוצ'ק, ילדי רחוב פאול מתוך ספר "מחניים" מתי נפגשנו לאחרונה? זה היה אתמול, שלשום? רק מה, הם נשארו כשהיו, ילדים, ואצלי עברו בצמוד איתי חמישים חורפים,ולמרות זאת כשאני פותח דף בספר מחנייםומעביר עמוד, הם מקבלים אותי כאז ואפילו לא מרמזים על שערותי הדלילות וצבען שהלבין. כאלה הם חבריי. אני מביט ולא מאמין.הם אפילו מחייכים אלי. עם כאלה ידידים כדאי לשמור ולהדק קשר.