מעשה בחמור וגמל

סיפור עם בדווי יום יום רכבה בדווית על חמור אל ההרים, שם קוששה עצים למדורה, העמיסה אותם על גב החמור ושבה למאהל. כשעברו בשביל שבשולי השדה, ראה החמור את הגמל רתום למחרשה, חורש את שדהו של הבדווי. בעונת הקציר העמיסו על גבו את החיטה הקצורה בדרך אל הגורן. החמור והגמל מאסו בעבודה הקשה וביחס המשפיל, ובאחד הימים החליטו לקום ולברוח. עם רדת החשיכה, חמקו הגמל והחמור בשקט מן המאהל כשפניהם אל אחד הוואדיות המרוחקים. כשהגיעו אל הוואדי ישבו לנוח ליד המעיין בין עצי הבוסתן, מיטיבים ליבם בפירות ומרווים צמאונם במי המעיין. אבל, כידוע, חמור נשאר חמור! כעבור יומיים של מנוחה, נעמד החמור על רגליו, נשא ראשו אל על והחל נוער בקולי קולות. "יצאת מדעתך?" כעס הגמל, "הבדווי ישמע אותך, יתפוס אותנו וירתום אותנו שוב לעבודה". "טוב לי, ומשנחה עלי רוח אני פוצח בשירה", ענה החמור והמשיך לנעור. שמעו הבדווים את נעירת החמור, ירדו לוואדי, תפסו את החמור ואת הגמל והובילו אותם לאחר כבוד חזרה. "עתה עלינו לשוב לעבודה הקשה, והכל באשמתך", כעס הגמל. אך החמור כבר לא הקשיב לדברי הגמל. הוא פשק לפתע את רגליו וצנח ארצה, מעמיד פני חולה. אפילו כשחבטו בו הבדווים לא קם. הרימו הבדווים את החמור ה"חולה" והעמיסו אותו על גב הגמל. בדרך אל המאהל החל הגמל רץ כשהוא מטלטל את דבשתו מצד לצד. אחז החמור המבוהל היטב בדבשת הגמל וקרא אליו: "יא, אחי! חרם! אני אפול, מה אתה עושה?" ענה הגמל: "כשם שנהנית לשיר, אני נהנה לרקוד!"