חופש עם הנכדים

סוף סוף מצאתי קצת שקט לעצמי, ביליתי את הבת שלי מזה שבוע. תוסיפו בבקשה גרשיים ליד "ביליתי", כי זה היה מתיש כמו בשירות המילואים שלי. מדי בוקר, שלושת הנכדים העירו אותי בעודי שרוע על הספה בשעה 6 בבוקר וביקשו שאעשה להם שק קמח כל אחד בתורו. אחר כך ביקשו מקושקשת ולפני הקיטנה שאלביש אותם, בעוד הוריהם התחמקו לענייניהם, מקווים שאחשוב שכל הסידורים האלה הם למעשה זמן איכות. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את הנכדים שלי ונרגש לראותם כל פעם מחדש, אבל שבוע טירונות כזה עוד לא היה לי. מבילוי לבילוי, אחד רוצה שאקח אותו לסרט והשני שנשחק יחד כדורסל ולכו תסבירו לו שלסבא היתה פריצת דיסק והוא כבר לא במיטבו, בוודאי לא בזריקת כדורים לגובה, אחר כך הם מבקשים בריכה וים, כי לא כל ים סבא כאן, אמרה להם ביתי (תודה לך נגה אהובה). בערב, נותרה לי רק הספה, כי כל החדרים תפוסים, ואז אני מרגיש את הבדידות סביבי. חושב על אשתי האהובה, איך היא היתה שמחה להיות כאן איתי, לראות אותם גדלים. העצב מתפשט ויש לי מחנק בפה, אבל אני מוקיר כל רגע שאני איתם והם למעשה מחזיקים אותי. למחרת אני קם אליהם בחיוך גדול, שיגררו אותי, שיטפסו עלי, שישברו לי את הגב. העיקר שיהיו איתי.