ישראל רז: הפך את העיוורון ליתרון

"שמי יושי. אני כלבת לברדור לבנה, בת ארבע. נולדתי בגורייה של בית הספר להנחיית כלבי נחייה בציבעון, ליד הר מירון. שם גדלתי והתפתחתי במשך כשלושה חודשים. משם עברתי למשפחה אומנת שנתנה לי את שמי, יושי. כשהייתי בערך בת שנה ושמונה חודשים חזרתי לציבעון, לבית הספר להנחיית כלבים ובמשך כשמונה חודשים למדתי והוכשרתי להיות כלבת נחייה שתפקידה להנחות עיוור בהליכתו בדרכים.

ביום שלישי, 14.7.2015, פגשתי, יחד עם המאמנת שלי נעמי, את ישראל, האיש העיוור שלי, שמאז ועד היום אני חיה לצידו ככלבת הנחייה שלו".

כך פותח  ישראל רוזבסקי-רז את ספרו "יושי באה הבייתה - יומנה של כלבת הנחייה של ישראל העיוור"  (צפרא הוצאה לאור).  בגיל 50 איבד ישראל את מאור עיניו כתוצאה ממחלה גנטית, בשם RP   רטיניטיס פיגמנטוזה - הגורמת בשלבים ראשונים לעיוורון לילה ולצמצום שדה הראיה, ובשלבים מאוחרים גם לפגיעה בראיה המרכזית.

במשך השנים התקשה להודות אפילו בפני עצמו שהוא עיוור, שהוא זקוק לעזרה, הסכמתו לכניסתה של יושי לחייו הייתה תחילת הדרך. נוכחותה של הלברדורית הנפלאה, שינתה את חייו מהקצה לקצה לא רק במובן הטכני אלא במובן הרגשי. הוא תיעד כל יום את כניסתה לחייו  ב-2015, אבל לא כיומן שלו אלא מנקודת התצפית שלה, כיומן של הכלבה. בסופו של דבר הוציא את החוויה לספר. היום בגיל 75 ישראל סוף סוף מצא את מקומו והתחיל מחדש. או על פי הגדרתו "נולדתי מחדש".

קיבוצניק כל חייו, ישראל  נולד בקיבוץ גבת היום הוא מתגורר בקיבוץ דליה. גרוש. בצעירותו היה אב לבת שאימץ עם גרושתו. הילדה, שאומצה בגיל 7, נפטרה כשהייתה בת 28 בלבד,  אבל ישראל מסרב להרחיב את הדיבור עליה.  "זאת הייתה הצטברות של כמה מחלות", הוא אומר בקיצור על מותה.

 
ישראל רז והכלב. צילום: באדיבותו

עברה עליך ילדות של ילד רואה?

"כן.  אבל אני מילדות עם משקפיים גדולות מספרים ענקיים. היו  לי כתוצאה מזה קשיים בלימודים. לא ראיתי טוב את הכתוב. פחדתי ליפול. כשהייתי בן ארבע נפלתי כשעברתי ממקום חשוך לאור. זה אחד הסימפטומים. ההסתנוורות. התקשתי לשחק במשחקי כדור לא תפסתי את הכדור כי הראיה לא הייתה ממש בפוקוס. אני לא ממש זוכר הכל, אבל כניראה שכבר אז היו סימנים. הרפואה אז הייתה בתחתונים. לא בדקו לעומק. נתנו לי משקפיים וזהו".

חווית בריונות?

"לא. ילדים בקיבוץ לא צחקו עלי. אני בתוכי הרגשתי פחות מהאחרים. יותר ויותר הסתגרתי. הסתרתי את העובדה שאני בקשיים".

מתי אתה מבין שאתה מתעוור?

"רק כשהייתי בן 30 הבנתי שמשהו רע קורה. שדה הראיה שלי הלך והצטמצם. מישהו היה עובר לידי, ולא ראיתי אותו עד שהוא לא אומר שלום. הלכתי להיבדק. אופטומטריסט זיהה נקודות על הרשתית, שאלה הסימפטומים של המחלה. ברגע שכל הנקודות מתאחדות שדה הראיה נעלם. הלכתי לבדיקות ברמב"ם. שכבתי שם 40 דקות עם אלקטרודות, ובישרו לי את הבשורה".

 
"רק בגיל 30 התחלתי להבין ולהפנים שאני מתעוור". צילום באדיבות ישראל רזאל

מה אתה מרגיש באותו רגע?

"שפטיש 50 ק"ג נוחת לי על הראש. דכאון. שאלתי את עצמי אם בכלל יש חיים בלי לראות. דבר ראשון הייתי צריך להימנע מקרני שמש, ומכיוון שעד אז עבדתי בלול של הקיבוץ, עברתי לעבוד במפעל במשק כדי לא להיות חשוף לשמש. אלה היו ימים קשים".

בגיל 42 עובר ישראל מגבת לקיבוץ דליה בעקבות האהבה. אשתו, כיום גרושתו כאמור, ידעה שהוא הולך ומתעוור אבל האהבה ניצחה. לאט לאט הוא מבין שאין לו ברירה אלא להתחיל לקבל את העובדה שחייו עומדים להשתנות ללא הכר.

"היו לי כמה שנים להתכונן", הוא צוחק, "בגיל 50 אני מאבד לגמרי את הראייה.  הראיה שלי ממש צנחה מדרגה של ארבע לדרגה אפס בבת אחת, עניין של חודשים קצרים. הבת שלי אמרה לי שהיא לא אוהבת שאני נתקל בדברים, וזה נתן לי את הפוש לעשות עם זה משהו.  פניתי למדור לשיקום עיוורים והתחלתי ללמוד על חשבון הרווחה. למדתי רפלקסולוגיה ונומרולוגיה. אני מתקרב לרוחניות ומתחיל להבין שבעצם קיבלתי מתנה.

התחלתי לטפל ולהרצות  לילדים ולמבוגרים. המסר שלי היה להפוך את המגבלה ליתרון. לכל אחד מאתנו יש את הבעיה או הקושי האישי שלו. יש מישהו שיש לו בעיה בקריאה, יש כזה עם בעיה בכתיבה, בעיה בהתארגנות,  בעיית קשב וריכוז, מישהו עיוור, מישהו חירש וכו'. השאלה המרכזית היא איך הופכים את הקושי, הבעיה או המגבלה למשהו מאתגר. לחפש את החלופות, שיאפשרו לנו להתמודד בצורה מוצלחת עם הקושי, הבעיה או המגבלה".

 
ישראל רזאל עם ספרו

ילדים מבינים על מה אתה מדבר?

"אני מגיע לשם כמובן עם יושי מספר להם על החיים המשותפים שלנו. אני מאתגר אותם לעצום את עיניים וללטף לעצמם את הפנים והשיער. אני מראה להם שאני חי טוב. אני מראה לילדים שבכל קושי וקושי בחיים יש איזושהי חשיכה, וביכולתם להכניס אור לתוך הקושי והחשיכה, ולהפיק מהקושי יתרון והסתכלות חיובית וטובה על הקורה בחיים". 

אז מה היתרון בלהיות עיוור?

"כשאנחנו רואים, הכל נעשה דרך העיניים, ברגע שהראיה נעלמת כל שאר החושים נכנסים לפעולה. אני לא שומע יותר טוב, אבל חוש השמיעה שלי התחדד כמו של עטלף. חוש המישוש שלי הוא אחר לגמרי. כל מה שאני נוגע בו, אני רואה אותו דרך הידיים ודרך הרגלים. כל החושים התחדדו כולל החושים הפנימיים. אני רואה בדרך אחרת. דרך האוזניים הרגלים הידיים דרך הגוף האנרגתי.  

אני רואה ארבעה צבעים דרך העיניים הפנימיות. למשל אני כרגע מדבר אתך ואני רואה צבע ירוק מול העיניים. ירוק בהיר ירוק כהה. ירוק זה צמיחה, ריפוי, והתחדשות. בשיחה הזאת את לומדת דברים עלי ואני עלייך. אם אני עושה למישהו טיפול, אני רואה סגול. לכם יש יתרון פיזי עצום כי אתם רואים ולי יש יתרון מנטלי.  אני לא רואה אתכם  בעיניים אני רואה אתכם בדרך אחרת. זה שאתם רואים גורם ללא מעט בעיות. 'היא יותר יפה ממני, היא יותר גבוהה ממני'. בעיות. אני חווה עכשיו ביתר עוצמות הכל. אם אני נוגע בשולחן אני חוקר אותו אני רואה אותו כמו שאתם לא ראיתם אותו אף פעם. אם משהו נופל אני מחפש אותו עם הרגליים עם הידיים עם כל החושים. יצרתי לעצמי ראייה רב מימדית שמאפשרת לי להסתכל על החיים שלי לא מהמקום החסר, אלא מהמקום של היש".

 
ישראל ויושי: לא נפרדים לרגע. צילום באדיבות ישראל רזאל

אתה חי לבד?

"כן, מסתדר לחלוטין לבד. יש תמיד מישהו שמקריא לי את הדואר הכתוב. בדרך כלל השכן שלי.  שיגעון אצלי לבד. לוקח מחדר האוכל אוכל לכל השבוע. יש לי נהג שלוקח אותי לאוטובוס כשאני צריך.  אני מסתדר נהדר, ואם לא, אני שואל אנשים. לפעמים אני מרגיש שאנשים עושים מצווה שהם עוזרים לי. אני מאפשר לאנשים לעזור לי".

מה הכי קשה בעיוורון?

"להסתובב בטבע ולא לראות אותו. אני מדמיין אבל זה לא אותו דבר. הכי קשה זה לא לראות את הדברים שפעם ראיתי".

למה החלטת לקחת כלב נחיה?

"הלכתי עם מקל,  כי לא הייתי מוכן לקבל כלב נחיה. גם היה לי פחד מכלבים. אני זוכר שבגיל חמש כלב זאב התנפל עלי. לא יודע אם הוא התנפל או אמר לי שלום אבל אני נבהלתי. בסופו של דבר שכנעו אותי ומאז שיושי איתי הכל השתנה.

על כל דבר הכי פשוט אני אומר לה יופי. האדם הרגיל אומר יופי רק כשמישהו עושה משהו מעבר לשגרה. אני מוקיר אותה על כל דבר קטן. היא עוזרת לי להגיע לכל מקום שאני רוצה ללכת. והיא החברה הכי טובה שלי ואני החבר הכי טוב שלה. היא היצור הכי שקט בקיבוץ דליה. אם אני יושב ליד המחשב ושוכח ארוחה היא לא נותנת להמשיך לתקתק היא מרימה לי את היד מהמקלדת, ולא מפסיקה עד שאני לא נותן לה לאכול. יש  בינינו שפת סימנים נפלאה".

 
עטיפת ספרו של ישראל רז

יושי כאילו מבינה שמדברים עליה ומסמנת לישראל שהגיע הזמן לארוחה. הוא מחייך באושר, "אני עיוור כבר 20 שנים ויש לי את כל חופש הבחירה כיצד לחיות ולחפש גם בתוך החושך המתמיד את האור בחיים", הוא מסכם, "ברגע שהייתה לי את המוכנות לקבל את זה שאני לא רואה, החיים שלי השתנו ב-180 מעלות".

גליה ישי: "בלי חלומות אי אפשר לחיות"

גמלאים מלמדים ומדריכים במוזיאון המדע

 מוצאים עבודה בגיל השלישי

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה