מלאכי השביל: אנשים טובים באמצע הדרך

"מלאכי שביל ישראל" מחזירים אלינו את מנהג הכנסת האורחים התנ"כי, כשהם פותחים את ביתם לצועדי שביל ישראל העייפים. הם מספקים מקום לינה, מקלחת חמה, ארוחה ועצה טובה ומאפשרים לצועדים לצאת שוב לדרך בכוחות מחודשים. שביל ישראל, שהוכשר על ידי החברה להגנת הטבע והוועדה לשבילי ישראל ועובר לאורך כ-940 ק"מ מצפון הארץ לדרומה, נהפך לנתיב אטרקטיבי למטיילים ולרוכבי אופניים. הוא עובר דרך אזורים חקלאיים, שטחי טבע, חופים ואזורי מדבר, ואלה שגומעים חלקים גדולים ממנו או את כולו ברציפות (מבצע שאורך חודש עד חודשיים), נזקקים לא פעם ל"תדלוק" - לחידוש אספקת המים, לאוכל, למנוחה ולמידע. כיוון שלאורך השביל לא תמיד אפשר למצוא תחנת דלק, פונדק דרכים או חנות, התגייסו אנשים פרטיים המתגוררים לאורכו לסייע למטיילים. הם מטמינים להם מכלי מים במקומות מסתור קבועים, פותחים את חצרם להקמת אוהל או מספקים לינה בבית. מרביתם עושים זאת ללא תשלום, אחרים גובים סכומים נמוכים לכיסוי ההוצאות. מוטי בן שטרית, מנהל הוועדה לשביל ישראל, מספר שקונספט מלאכי השביל לקוח משביל האפלצ'ים בארצות הברית, שם נהוג זה שנים שאנשים המתגוררים לאורך השביל, מסייעים ומארחים את הצועדים. "היוזמה הראשונית בארץ הייתה של אנשי הוועדה לשבילי ישראל, שהגיעו תוך כדי סימון השביל לאנשים המתגוררים בסביבתו ועניינו אותם בפרויקט מלאכי השביל. בהמשך זה עבר מפה לאוזן, ואנשים ממשיכים לפנות אלינו כל הזמן ולהציע את עצמם". דב פוניו בן 79 מערד, טייל מדבר ותיק, משמש בשנים האחרונות כמלאך שביל. "כשהחליטו לשנות את תוואי השביל ב- 2004 כדי לפנות שטח למכרה עתידי", הוא מספר, "הצעתי לחברה להגנת הטבע להעביר את השביל דרך ערד, ועכשיו הוא עובר אצלנו ברחוב הראשי. ההמשך הטבעי היה שאציע את שירותי כמלאך שביל. יש כמוני בערד עוד שבעה מלאכים, ויש כאן תנועה רבה של מטיילי שביל, בעיקר בחורף ובאביב. בכל עונת טיולים מגיעות אלי שתיים-שלוש קבוצות בשבוע". פוניו ואשתו, שעברו לערד מתל אביב כשפרשו לגמלאות לפני עשר שנים, הכשירו את אחד מחדרי ביתם לאירוח מטיילים. "כשהגענו לכאן החלטנו לקנות בית גדול כדי שנוכל לארח אנשים, וכשעלה עניין השביל אמרנו למה לא. יש בחדר שלוש מיטות, שירותי אורחים וכניסה לחוד, ובחוץ יש שולחן פיקניק. אנשים מתקשרים יום קודם להודיע שמגיעים, אבל אנחנו מקבלים גם כאלה שנתקעו". הוא יושב לא פעם עם האורחים, מציג את אוסף צילומי המדבר הגדול שלו ומספר על שבילי הטיול באזור. "אני מכיר כל חור פה. התחלתי לטייל במדבר ב-1951. תמיד הרגשתי שזה ביתי. כנראה שאבותיי הובילו פה גמלים. במשך השנים עסקתי במקצוע שלא קשור לטיולים, אבל תמיד טיילתי במדבר, לבד או עם הבנים שלי. גם היום אני מדריך טיולים בהתנדבות. האורחים שלי מהשביל מאוד מתפעלים מהידע ומהאהבה שלי למדבר ולא מבינים איך אני עוד מטייל בגילי".


שלומי פלקס (61) מקיבוץ יראון הכשיר חדרים נטושים בקיבוץ לטובת מטיילי השביל. "היו אצלנו בשולי הקיבוץ כמה חדרים ששימשו בעבר את המתנדבים ועמדו שוממים במשך שנים. אחרי שבמהלך שנות ה-2000 עשיתי בעצמי את שביל ישראל וראיתי שחסרים חדרים למנוחה ולרחצה, ביקשתי ממזכירות הקיבוץ להכשיר את החדרים האלה למטיילים. "את החדר הראשון שיפצתי ב-1997, והכנסתי אליו חמש מיטות. בשנה הראשונה הגיעו כמה עשרות מטיילים, והזרם הולך וגובר. היום יש כאן כבר ארבעה חדרים מסודרים ומגיעים כאלף איש בשנה. בשנתיים הראשונות לא גבינו כסף, אבל כיוון שהביקוש גדול וצריך להחזיר הוצאות, אני גובה היום עשרה שקלים ללילה לאדם, רק עבור המים והחשמל". המטיילים המבקשים להתארח במקום מתאמים מראש, ואין צורך בהסברי הגעה. פלקס סימן בצבעי שביל ישראל את הדרך משער הקיבוץ לחדרים. הוא משאיר ליד הדלת מפתח ודף הסברים, ויש תמיד מים חמים למקלחת. אפשר גם לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל ולקנח בכוסית בפאב של הקיבוץ. "כשאני מארח את המטיילים אני מרגיש שאני עושה משהו למען הכרת ארץ ישראל", הוא אומר, "כי שביל ישראל הוא לא רק ללכת בנוף, הוא גם המפגש עם אנשים, עם סוגי התיישבות שונים. זו גם פעילות גיבוש משפחתית. אני רואה לפעמים שלושה דורות במשפחה שמטיילים ביחד, טיולי בר מצווה, ציון של אירוע משפחתי. יש לחציית השביל הרבה משמעויות. אני שמח לתת לאנשים תחושה שגם במקומות נידחים כמו שלנו יש אנשים נחמדים ששמחים לעזור, ואפשר לקרוא את התגובות החמות שלהם בספר המבקרים". פלקס נכח במפגש של מלאכי השביל, שנערך על ידי וועדת שביל ישראל לפני כשנתיים. "היה שם מגוון של אנשים, צעירים מבוגרים, דתיים וחילוניים. היה אחד שגר בקרוואן, פוגש מטיילים על אם הדרך ונותן להם להתקלח. יש כאלה שמארחים בגינת הבית או באחד החדרים. בקיבוץ צובה הקימו חדר לזכר חבר שאהב לטייל ומארחים שם מטיילים. יש רמות שונות של חדרים, גם עד רמה של צימר. יש כאלה שיכולים לארח אחד או שניים בכל פעם. אצלי היו בשיא 27 אנשים בליל גשם אחד. לארבעה מהם לא היה מקום, אז שיכנו אותם בחדר הזוחלים בפינת החי של הקיבוץ, שהוא חדר מחומם עם שירותים צמודים". נחמיה רסל (60) מניר עציון, פתח גם הוא את ביתו למטיילים. "עדה אשתי ואני מהראשונים שעשו את זה, עוד לפני שנולד המושג מלאכי השביל. המשק שלנו ממש ליד השביל. ראינו חבר'ה ישנים בחוץ, והצענו להם לבוא אלינו. מאז מיסדנו את זה ונרשמנו לאתר כדי שיוכלו לפנות אלינו".
מתאים לכם לארח כל הזמן אנשים בתוך הבית?
"אנחנו מבוגרים ורוב הילדים כבר לא בבית, כך שיש לנו חדרים פנויים. לא היה מקרה שפנו אלינו ואמרנו שאין מקום, היו גם 12 איש בבת אחת, וזה אומר גם מקלחות, מצעים, מגבות, אוכל. בימים שמתקשרים ואנחנו לא כאן, אנחנו אומרים שהדלת פתוחה ושפשוט ייכנסו. קורה לפעמים שאנשים מתקשרים כי נתקעו בגשם, ואנחנו קופצים להביא אותם אלינו. לפני שבוע היה יום חם והקפצנו לכמה בנות מהשביל את התרמילים שלהן לזיכרון יעקב".
מה זה נותן לך אישית?
"אנחנו מטיילים הרבה בעולם. אירחו אותנו בהרבה מקומות ללא תמורה, והרגשנו צורך לגמול. חוץ מזה, אתה פוגש כך את מיטב הנוער. זה יופי של חבר'ה, מלח הארץ, וכיף לדבר איתם. ובנוסף לזה, אני מאמין שכל אחד צריך לתת בעולם הזה את המעט שהוא יכול לתרום".
את רשימת המלאכים, מספרי הטלפון והשירותים שהם מציעים אפשר למצוא באתר האינטרנט של החברה להגנת הטבע www.teva.org.il או בספר "שביל ישראל - שבילים ארוכים בישראל" של יעקב סער ויגיל הנקין (הוצאת לוני כהן).

עוד על טיולים:

מדריך חדש: ארץ המעיינות

טיולים ארכיאולוגיים: לראות את העבר

הגליל המערבי: קסם על ים תיכון

סיורים עירוניים: בקבוצה או לבד

באר שבע: לטייל ולבלות

לקהילת טיולים, נופש ותיירות:

לחצו