סין על קצה הצ'ופסטיק

קשה להתחיל את סיפור המסע שלנו בסין. יש כל כך הרבה מה לראות ולספר, שאת רשמי הטיול הזה נביא רק על קצה המזלג. תאמינו לי - זה מזלג ענק. ובכן, לקחנו פסק זמן מהחיים ושמנו פעמינו, שלושה זוגות חברים, לארץ המופלאה והענקית הזו. קצת מספרים לפני שמתחילים במסע: היא הרביעית בשטחה בעולם (משתרעת על 9,596,960 קמ"ר ? ישראל, לשם השוואה, מסתפקת ב-20,770); חיים בה 1.3 מיליארד איש, 93% מהם סינים והיתר מיעוטים (הכל יחסי), ביניהם 14 מיליון מוסלמים (פי 3.5 מאוכלוסיית ירדן שכנתנו). וכל ה-1,300,000,000 הללו עובדים בחריצות רבה כמו מספר דומה של נמלים על אקסטזי, אז מה הפלא שהם הולכים לכבוש את העולם... הממשל - קומוניסטי, אבל לא להתרגש. זו, אמנם, דיקטטורה, אבל הקומוניזם מזמן עבר מהעולם בסין. רק 20% מהתל"ג בידי המדינה, והיתר בידיים פרטיות. היוזמה הפרטית חוגגת בעולם העסקים הגדולים והקטנים, ולנו זה לא נראה דומה אפילו למדינה קומוניסטית. התעשיות הכבדות עובדות כאן בקיטור מלא, אז לא פלא שמחירי הברזל עלו בכל העולם, ואפילו אצלנו גונבים ברזל מאנדרטאות ומצבות. הם הצליחו למוטט את תעשיית הביגוד בכל העולם עם המחירים שלהם ולהגיע לתוצר מקומי גולמי לנפש של 860 דולר (אצלנו 17,000). ועוד קוריוז: כמה זוגות אופניים בסין? - יותר מ-300 מיליון! כל זה התחיל עם שושלת XIA לפני כ-5,000 שנה. בתקופת שושלת ZHOU (זו, 1066-221 לפנה"ס) החל הענק הסיני להתגבש לתרבות מסודרת לפי הפילוסופיה הקונפוציאנית, ועד היום ידגיש בפניכם כל סיני שמדובר בפילוסופיה ולא בדת, שהרי הם אתיאיסטים. בתקופת שושלת צ'ין הומצא הכתב הסיני, ממנו הם סובלים עד היום. בכל גן ציבורי תמצאו אומנים העוסקים בקליגרפיה עם מכחולים עבים בהם הם מקשטים את המדרכות, ללמדך שכתיב הוא לא עניין של מה בכך כשהכתב מורכב מאלפי סימנים ולא אותיות. שושלת TANG (טאנג, 618-908 לפנה"ס) איחדה לראשונה את כל המחוזות והפכה את סין למעצמה בינלאומית, ובאמצעות דרך המשי הגיעה השפעתה עד לאירופה. עד היום מתרפק כל מדריך תיירים מצוי על תקופת TANG בה הגיעה סין לשיא פריחתה. ההתנחלות האירופאית בסין החלה במאה ה-16. תחילה הגיעו לכאן הפורטוגזים ובהמשך הבריטים, שבמאה ה-18 השליטו את מרותם בכוח במהלך "מלחמות האופיום". זה גם הזמן שבו הפסידו הסינים את שלטונם בלאוס, קמבודיה, וייטנאם והונג קונג. המאה העשרים התאפיינה במלחמות בין הקומוניסטים לצ'אנג קאי שק והסתיימה בניצחון הקומוניסטים, שלמדינתם בגירסתה המתוקנת הגענו במסענו זה.
בייג'ין: מתחרה בכל בירה מערבית
נחתנו בבייג'ין (פקין). ביציאה משדה התעופה - שו?ק טוטאלי. מייד הבנו שסין זה לא מה שחשבנו. אין כאן אפילו חליפת מאו אחת לרפואה. הלבוש מערבי מודרני, ופרט לעיניים המלוכסנות אין כל הבדל ביו נערות בייג'ין לאה שבעולם המערבי. אותן תסרוקות, אותו הג'ל, אותו הביגוד (למעשה, הרי גם הבגדים המטיילים בשדרה החמישית בניו יורק או בסן ז'רמן בפריז מקורם כאן), אותה המוסיקה. על הכבישים הרחבים נראות מכוניות מרצדס וב.מ.ו בכמויות שלא היו מביישות שום מדינה אירופאית. תשכחו מהריקשות שמיועדות כאן רק לתיירים. ההרגשה היא שאין חושות ואין רעבים, גם אם לא כולם נוהגים במכוניות יוקרה. פקינג קיימת כבר כ-5,000 שנה והפכה לראשונה לעיר בירה במאה העשירית תחת השושלת המונגולית. הגענו לעיר והתמקמנו במלון שכמו יתר המלונות בסין לא עומד מבוייש ליד שום מלון מערבי - ההיפך הוא הנכון. פרקנו מזוודות ויצאנו לכיכר טיינאנמן. 4,000 דונם ? זה שטחה של הכיכר הגדולה בעולם, בה הוכרזה ע"י מאו סין העצמאית ב-1948, ואשר בה נטבחו סטודנטים שהפגינו למען זכויות האדם ב-1989. בחגים, או באירועים אחרים, הכיכר יכולה להכיל מיליון בני אדם - כסף קטן בסין, אבל אותנו זה בהחלט מרשים. נפלנו על חג כלשהו, ולכן כל המשפחות טיילו עם ילדיהן בכיכר. אגב ילדים ? הם לא עניין של מה בכך בסין. כפי שאתם יודעים, מאז 1978 לכל משפחה מותר להביא רק ילד אחד לעולם, אז הילד "מושקע". מעבר לחינוך ולאהבה, בימי חג הוא מובל לתצוגה בכיכר. לבד מהבגדים הססגוניים, התסרוקות של הילדות נראות כאילו השתילו להן את גני ורסאי על הראש. הדור הצעיר, כך נראה, לא זוכר את אירועי 78'. למורים שהציתו בזמנו את האש העלו את המשכורות, ועכשיו אין עוד הטפות למרד ושקט תעשייתי שורר באוניברסיטאות. בכיכר ממוקם המוזוליאום שבו קבור מאו. לא תצטרכו להתאמץ כדי לחפש אותו - הוא ענק. תמצאו כאן גם את התמונה הענקית של מאו ואת אנדרטת הגיבורים, פולחן האישיות במיטבו. מהכיכר הלכנו (המלצתי - קחו את נעלי ההליכה הטובות ביותר שלכם) ל"עיר האסורה" המתחילה מהכיכר. זהו מתחם ענק בו 9,000 חדרים בהם חיו קיסרי שושלת מינג במשך למעלה מ-500 שנה. השם ניתן למתחם משום שהכניסה ל"עמך" היתה אסורה, בעוד השליטים, נשותיהם, פילגשיהם והסריסים חיו כאן בתנאי עושר שבימינו קשה להעלות על הדעת. אל תחמיצו את אוסף השעונים, התכשיטים, הפורצלנים וכן את התיאטרון המלכותי, בו צפו קיסרי סין בהצגות של אופרת פקין. ב-1911 נגמר הפיקניק, הקיסר האחרון נאלץ לעזוב, וכל היתר היסטוריה עליה אפשר ללמוד בסרט הנפלא "הקיסר האחרון". הסיור רגלי, ואם אינכם מסוגלים להלך קילומטרים בין הארמונות ? מוטב שלא תתחילו בכלל. לדעתי, אסור להפסיד. בסוף היום עלינו על "גבעת הפחם" (Jingshan) ממנה ניתן להשקיף על פקינג והעיר האסורה ולהתרשם מגודל העיר. את היום השני בבייג'ין התחלנו ב"מקדש השמיים" (Temple of Heaven - Tiantan), בו נהגו קיסרי סין להקריב לרוחות אבותיהם היושבים בשמיים. חווינו כאן את אחת החוויות היותר מרשימות במסענו. חייבים להגיע מוקדם בבוקר. לבד מהארכיטקטורה המהממת של המקדש, תמצאו בפארק הענק והמטופח עשרות-אלפי אנשים העוסקים בטאי צ'י, קונג פו, הטסת עפיפונים, משחקי שח וקובייה, מספרי סיפורים, ושאר משחקים סינים. הכל מנוהל ומסודר, והתנאים אידיאלים לכל הפעילויות על פי מיטב המסורת הסינית הדואגת לאזרחיה. לא פחות חשוב ? הכל בחינם, והתייר מוזמן להצטרף. כאחת שהיא חולת שווקים, סין הגדולה והעתיקה היא בעלת תנאי פתיחה מצויינים לשוקי פשפשים/עתיקות. ובאמת, מדובר במשהו אינסופי. הרבה ג'אנק, אבל גם הרבה דברים יפים. יכולתי לבלות כאן שבוע לו חברי למסע רק היו נותנים לי. לעומתם, שוק הפנינים ושוק המשי היו אכזבה טוטלית. השוק כבר אינו שוק, אלא התקבץ לתוך מבנה דמוי קניון, כולל רעש צעקות ועמידה על המקח. יצאתי עם מציאות במחיר לא ייאמן, וכמו תמיד גם הסוחרים מצאו שאני המציאה הגדולה שנפלה לידיהם. היזהרו - מלכודת תיירים. בבוקר היום השלישי הגענו לארמון הקיץ (Summer Palace ? Yi He Yuan), הקרוי כך משום ששימש בימי הקיץ הלוהטים מפלט לקיסרים. גם מכאן נשקף נוף מרהיב של פקין. הולכים במסדרון באורך 800 מטר לצד אגם מלאכותי יפה, כשלאורך המסדרון ציורים וקישוטים נאים. למותר לציין כי כדי להגיע לארמון השתרכנו שעתיים בפקקי תנועה. הקיסרים, לעומתנו, הגיעו בזמנו לכאן דרך תעלת מים היוצאת מהעיר האסורה ומובילה היישר לכאן. לא פחות מרתק מהארמונות היה לטעמי גם רחוב ליוליצ'אנג (LIULICHANG) והסמטאות המסתעפות ממנו. כאן נסענו כמו תיירים טובים בריקשה וראינו איך נראים חייהם של התושבים היותר צנועים של העיר. מומלץ לעבור דרך רחוב דג'אלאן (Dazhalan) בו שווקים קטנים ומהנים. נו, אבל בשביל מה הגענו עד לסין אם לא כדי להגיע לחומה הסינית? נסענו למגדל הגבוה של מו טיאן יו (MUTIANYU), משם יכולנו להסתייע ברכבל שהביא אותנו עד לחומה. למרות שכל אחד מאיתנו כבר ראה את צילומי החומה פעמים רבות, זה אפילו לא דומה למה שראינו. החומה הארוכה מתפתלת בין גאיות וחוצה הרים באורך 6,400 ק"מ (המרחק מכאן לאירופה!). כמה עבודה הם השקיעו כדי לבנות אותה ולתחזק את מגדלי השמירה לאורכה? לצערם של בוני החומה (כמו חומות אחרות בהיסטוריה האנושית) היא לא מנעה מג'ינגס חאן להקיף אותה ולשטוף עם חייליו את בייג'ין. החומה הוכרה ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמית ונחשבת לאחד משבעת פלאי העולם המודרני. באחד מימי הסיור בפקין צפינו, ללא תכנון מוקדם, במופע אקרובטיקה. לתומי חשבתי שזה יהיה מעין קרקס לילדים, וכל מה שנשאר לי לעשות זה סיור מוקדם כדי לסמן את המקום הטוב ביותר לצפייה עבור נכדי, אם יום אחד יזדמנו לכאן. אבל אחרי שעתיים של מופע מצאתי עצמי נטולת נשימה, נדהמת מהביצועים ? ללא ספק אחת מהחוויות היותר מעניינות שחווינו במהלך הטיול. ואם זה מה שהם עושים ביום חול, מה הם יעשו בפתיחת האולימפיאדה ב-2008? האוכל בפקין מעניין ומגוון מאוד לאלה מכם שאוהבים את המטבח הסיני. בלילה הראשון יצאנו לשוק האוכל, ועד מהרה התברר לנו כי הסינים אוכלים כל מה שעף בשמיים ואינו מטוס וכל מה שעומד על האדמה ואינו שולחן. מה לא ראינו על דוכני המזון? חרקים, עכברים, נחשים, חרגולים, פקעות תולעים, ג'וקים מטוגנים... זו היתה הפעם הראשונה בחיי שצילמתי בעיניים עצומות. פשוט מחליא. אם הלכתם למסעדות, הרי שספינת הדגל כאן היא ה-Peking Duck. המדובר בברווז שטעמו קריספי מאד, המוגש יחד עם פנקייק שבעזרתו עוטף הסועד את נתחי הברווז ורכיבים שונים אחרים. גם המסעדות המפוארת מבטיחות ארוחה משביעה בגרושים.
טונסי והאנג-גו: גן עדן עלי אדמות
ל-TUNXI (טונסי) טסנו כדי להגיע משם ל"הר הצהוב" (HUANG SHAN), למרות שהוא בכלל לא צהוב, אלא נקרא כך על שם הקיסר שפירוש שמו היה צהוב-גרניט. גם מקום זה הוכרז כאתר שימור ע"י אונסקו. בדרך להר הצהוב עברנו אזורים כפריים (70% מהאוכלוסייה עדיין כפרית בסין) ונכנסו לאחד הכפרים שבדרך. "סוף העולם שמאלה" ממש. חיים בתקופת האבן, אבל כולם עובדים בשדות אורז. להר הצהוב עולים ברכבל, כשלאורך מסלול עלייתו ניתן לראות מאות סינים הסוחבים ברגל, במעלה ההר, את האספקה לשבעת המלונות שעליו. לשאלתי מדוע אינם מעלים את הסחורה ברכבל קיבלתי את התשובה: הרי אז לסינים לא תהיה פרנסה... הנה, עוד דרך להילחם באבטלה. על ההר צורות פראיות של סלעים שהרוח והמים חצבו בהם צורות שקשה לתאר ? צריך לראות כדי להאמין. הזריחה (לאלה מכם שמוכנים להשכים קום) מהממת ונחשבת ליפה מהזריחות בסין כולה, עד שהרגשנו כאילו היינו בתוך אחד מציורי הדיו הקלאסיים של סין. ההליכה על ההר הצהוב - למיטיבי לכת בלבד. תיאלצו לטפס לאורך מאות מדרגות. אחת התחנות לאורך הטיפוס מעניינת במיוחד. היא נקראת "פינת האוהבים". כל אחד מבני הזוג המאוהבים קונה מנעול עליו מוטבע שמו/שמה, אלו ננעלים בהמשך זה בתוך זה, והמפתח מושלך לתהום שמתחת, מה שמבטיח - על פי האמונה המקומית ? כי בני-הזוג יישארו יחד לעד. המנעולים נעולים על העצים באזור, שנראים מוזר עם שלל הברזלים שעליהם. כמו עצי אשוח בחג המולד שאת מקום הקישוטים שעליהם תפסו אלפי מנעולים. אני לא בטוחה שאהבת בני-הזוג תימשך לנצח, אבל תעשיית המנעולים ללא ספק יוצאת נשכרת. לנו על ההר הצהוב ולאחר הצפייה בזריחה חזרנו לטונסי ומשם לאחר סיור ברחובות העתיקים והמשומרים של העיר נסענו להאנג-גו (HANZHOU). הסינים מכנים אותה "סוגו" (SUZHOU), או בעברית: "גן עדן עלי אדמות". ואמנם, שתי ערי קייט אלה מדהימות וכמעט לא ידועות במערב, כשעיקר התיירות אליהן סינית, קוריאנית ויפנית. בלילה יצאנו לדיג בעזרת קורמורנים, אותו עוף ימי ממשפחת השקנאים. אנחנו הפלגנו על סירה קטנה אותה ליוותה סירת דייגים שעליה ניצבו בצייתנות סינית מספר קורמורנים. במקום שהדייג יעבוד קשה, הוא זורק את העופות למים שיעשו את העבודה בשבילו, והם כבר יודעים כיצד להביא את הדגים. אל דאגה ? הקורמורן לא יכול לברוח עם הדג, או לבלוע אותו, משום שסביב צווארו מהודק חבל. בלית ברירה חוזרים עופות הדיג לסירה ושם מקיאים את הדג השמן היישר לרשת הדייגים. ב-גואו גואנג (ZHOUZHUANG), העיר השכנה של האנג-גו, חובה לבקר בגנים הציבוריים המרהיבים, העשירים במפרצי מים ובמסלעות ענקיות, שפעם היו אחוזותיהם הפרטיות של עשירי העיר. הכל נקי כמו בשוויץ, ובתי העשירים של פעם עודם כאן, פתוחים לקהל, זכר לתרבות העתיקה. שטנו באגם כשאנחנו נהנים מהנוף הכפרי המעניין ולאחר מכן נכנסנו לבית תה כדי ללמוד איך מכינים אותו (אולי ביום מהימים נרצה להתחרות בוויסוצקי). כמו בכל עיר קיט, גם כאן יש מועדוני לילה מפוארים שמגרשי החניה שלהם מלאים ב"מכוניות פועלים" מדגמי פרארי, ועל הבר משאירים התיירים הסינים המסכנים טיפ של מאה דולר (המשטר, אם שכחתם, קומוניסטי). העיר השנייה העונה, על פי הסינים, על ההגדרה "גן עדן" היא סוזו (SUZHOU). גם בה גנים נפלאים ? האסתטיקה הסינית במיטבה. ביקרנו גם בבית חרושת למשי - מתעשיות היסוד של העיר - וראינו את הפועלות שולות את פקעות המשי מהמים הלוהטים. בתי החרושת האלה הם חלק בלתי נפרד מכל ביקור מקומי, וסביר להניח שגם המדריך המקומי שלכם (כשתגיעו) יגרור אתכם לאחד כזה - אל תתנגדו, ממילא תגיעו לשם בסוף. זה ממש לא נורא, ותהליך הייצור מאד מעניין.
שנחאי: שמה את ניו יורק בכיס הקטן
למחרת יצאנו לשנחאי המכונה גם פריז של המזרח. לטעמי היא יותר ניו יורק, אם כי אמירה זו מעליבה במעט את עיר הענק הסינית, שהיא הרבה יותר גדולה, נקייה, מסודרת ובעלת ארכיטקטורה מרשימה בהרבה מהתפוח האמריקני. האמריקאים כינו בזמנו את שנחאי "ניו יורק הקטנה". היום נראה לי שנכון יותר לכנות את ניו יורק "שנחאי הקטנה". יש לשנחאי גם שמות אחרים ופחות מעודנים, כמו "הזונה של המזרח" בשל חיי הלילה הססגוניים. 4,000 גורדי השחקים בעיר הם לא סתם קופסאות גבוהות, יש להם סגנון ארכיטקטוני מעניין. אהבתי בעיקר את המבנה של מלונות "מרידיאן" ו"מאריוט". הבנייה כאן מטורפת. ים של עגורנים בכל אשר תפנו מבט. יודעי דבר בענף הבנייה טוענים כי מחצית מהעגורנים בעולם פועלים כיום כאן. גם המקומיים מתלוצצים וטוענים שכאשר הינך מסתכל בבוקר מחלון המלון, כדאי שתצלם את הנוף כי בערב קו הרקיע כבר יהיה שונה. התרשמות טובה מקו הרקיע ותנופת הבנייה קיבלנו בשיט (מומלץ) שערכנו על נהר החואנגפו החוצה את העיר לשניים. באנו לשנחאי כדי ליהנות ולהרגיש, שהרי ההשוואה בין שנחאי לבייג'ין דומה בעיני רבים להשוואה בין ירושלים הרוחנית (בייג'ין), על אתריה ההיסטוריים, לבין תל-אביב (שנחאי), על הנהנתנות, קצב החיים וכל השאר שתמצאו בה. כל זה החל לא מזמן כעיירת דייגים קטנה בשם MUDFAT והפך כמעט בן-לילה למטרופוליס קוסמופוליטית ענקית. זכר לתקופה הקולוניאלית תמצאו ברובע הבריטי בונד אליו מוביל רחובה המרכזי של העיר, הננג'ינג-לו. ברובע הצרפתי מסעדות ובידור כמו בכל כרך המכבד את עצמו. למרות שלשנחאי באנו לראות את קצב החיים הסיני העכשווי, לא התאפקנו והלכנו ל-JADE BUDDHA TEMPLE ששווה ביקור. תמשיכו לביקור ב"רובע הסיני" העתיק, כאן התגוררו הסינים בזמן שהבריטים והצרפתים חילקו ביניהם את העיר בתקופה הקולוניאלית. שוטטו בסמטאות בין החנויות השונות המעוצבות בסגנון המסורתי. "מטבח שנחאי" (שבו התפתח "הבישול האדום" - בישול בשר או עוף במים עם רוטב סויה ותבלינים) הוא מטבח כבד ושמן יותר מהמטבח הקנטונזי. בחלק מהתבשילים תמצאו הרבה ג'ינג'ר וליים. אחת המנות המפורסמות של שנחאי היא ה-Beggar's Chicken העטוף עלי לוטוס ואפוי בתנור כשהוא נתון בחימר. כאן תמצאו גם את מנת ה-hairy crab, ה-drunken chicken, וכמובן את ה- Dumplings למיניהם.
שיאן: חיילי הטרקוטה הנצחיים
משנחאי טסנו לשיאן (XIAN) - מגולות הכותרת של מסענו. שיאן, פעם בירתה של סין, היתה בזמנו בין הערים הגדולות בעולם, בדומה לרומא ולקונסטנטינופול. היום העיר די ג'יפה. את המצלמות אפשר להשאיר במלון משום האובך התמידי השורר כאן. התחלנו את הסיור בעיר עם המסגד הגדול QING ZHEN SI והסתובבנו בסמטאות הקטנות מסביבו. הרבה מוסלמים שלא נראים שונים מאחיהם הסינים. בערב אכלנו במסעדה המתמחה ב-DUMPLING - חוויה בפני עצמה. העיניים היו גדולת מהקיבה, אבל מי יכול לגמור או לטעום את כל הסוגים. למחרת יצאנו לאחד מהאתרים היותר מפורסמים - BINGMAYONG (בתרגום לסינית: בור לחיילים ולסוסים), או בעברית צחה: אתר חיילי הטרקוטה. ב-1974 התגלה חייל הטרקוטה הראשון באקראי על ידי איכר מקומי, ומאז נמצאו עוד כ-8,000, המסודרים בתצוגה של מבני קרב. רבים אחרים טמונים עדיין באדמה ומחכים למפגש עם הארכיאולוגים שלא מפסיקים לחפור כאן ולגלות חיילים חדשים לבקרים. על פי ההערכה קבורים באתר כ-30,000 חיילים נוספים. חיילי הטרקוטה (חרס) נוצרו בתקופת שושלת צין, לפני כאלפיים שנה ושימשו כמוזוליאום של הקיסר צין-שה-חואשנג ( QIN SHI HUANGDI). במשך 38 שנה עבדו חצי מיליון פועלים ויצרו צבא של חיילי חרס, כל אחד בגובה אדם אמיתי, אף פרצוף לא דומה למשנהו. גובה החיילים בין 1.75 ל-1.95 מ'. חיילי החרס, נאמר לנו, נקברו עם הקיסר ואמורים היו ללוותו ולהגן עליו במסעו לעולם הבא. ידיהם כאילו מחזיקות רומח, אך זה הוצא כדי שלא תפרוץ מרידה בדרך לגן העדן. בבוקר שלמחרת טסנו לגווילין, ומשם לעיירה לונגשנג (LONGSHENG). זהו החבל האוטונומי של בני מיעוט הגואנג (ZHUANGZU). הדרך ללונגשנג יפהפייה, מלאה בשדות אורז ומטעי תה ומשופעת בכפרים קטנים של מיעוטים שונים. אלה יתנפלו עליכם כנחיל דבורים ענק מייד עם צאתכם מהמכונית ויבקשו למכור לכם תכשיטי כסף ורקמות. הנשים לא גוזרות שערותיהן לעולם, ואם לא היו עושות אקרובטיקה של קשרים בשיער מי יודע עד לאן היה מגיע. נשות הכפר לובשות את הבגדים המסורתיים, חגיגה לעיניים. הדרך עשירה בטרסות של שדות אורז, ולמרות שהן נראות אין-סופיות, סופר לנו שעדיין אין בהן די כדי לענות על צרכי אוכלוסייתה של הארץ הענקית הזו, ולפיכך משלימים את החסר ביבוא של לא מעט אורז מתאילנד השכנה. לפנות ערב הגענו ליאנגשואו (YANGSHUO), שם יצאנו לשוט לאורך הנהר לי. צוקי הרי הקרסט (גיר) מרהיבים ביותר. במים רובצים או מטיילים מסביבנו ג'מוסים שממש לא נראים מודאגים מכלום. הספורטאים שבינינו טיפסו לאחת מפסגות הצוקים הללו הנקראת Moon Mountain אליה מוליכות 800 מדרגות. הם טענו שהפסדתי את אחד המראות היפים בטיול. סביר להניח שידעו מה שהם אומרים. אני הסתפקתי בשתיית קפה (היה על הפנים) לרגלי הצוק. עם ערב יצאנו למופע ששמו LIU REALISTIC PERFORMANCE, או IMPRESSION LIU SANJIE. האירוע מתקיים בפארק פתוח, והרקדנים מופיעים בתוך מי האגם תוך כדי החלפת תאורה ותלבושות מרהיבות. מופע לאס-וגאסי למהדרין, אך בסין כמו בסין הכל בגדול - נוטלים בו חלק לא פחות מ-900 רקדנים. במדרחוב בו טיילנו בערב תמצאו מאות חנויות עם סחורות מכל טוב, וגם תיירים למכביר. באחד מבתי הקפה אפילו מצאנו בתפריט מאכלים מישראל שבהם מתגאה במיוחד בעל המקום. הרגשנו בסוהו וחשבנו על כך שמאו בוודאי היה מתהפך בקברו אילו היה רואה את המקום. * סוף מסע בארץ המדהימה הזאת, ממנה המשכנו להונג קונג. אבל זה כבר עניין לכתבה נפרדת. אגב, את שדה התעופה הגדול והמפואר החלו לבנות כאן שנתיים אחרי נתב"ג 2000 וסיימו לבנותו בתוך שלוש שנים. ------------------------
ויזות
: כל התיירים הזרים, וישראלים בכללם, זקוקים לוויזה כדי להיכנס ליבשת המרכזית של סין (אזרחי מדינות המערב, המבקרים רק בהונג קונג ובמקאו, אינם זקוקים לוויזה בשלב זה). על פי מדיניות הוויזה הנוכחית, אזרחי 17 מדינות מערביות (בכללן ארה"ב, צרפת, גרמניה ועוד) אינם זקוקים לוויזה כדי לבקר בשנחאי בלבד. בעתיד יש כוונה להכליל בתוכנית זו ערים נוספות.
סיכונים בריאותיים
: כלבת, בילהרציה, קדחת דנגי, כולרה. חיוני לקבל חיסונים נגד כולרה, צהבת A ו-B, קדחת המוח היפנית, פוליו, כלבת וטיפוס הבטן.
שעון
: שעון סין מקדים את ישראל ב-6 שעות (השעה בכל רחבי סין נקבעת על פי שעון בייג'ינג). חשמל: 220 וולט.
מידות ומשקלות
: השיטה המטרית.
משקל יתר במטוס
: הסינים מקפידים בטיסות הפנימיות על משקל 20 ק"ג לאדם ומשקל-יתר יקר מאד.
עלויות יחסיות
: ארוחה זולה:2-1 דולרים, ארוחה במסעדה ממוצעת: 10-5 דולרים, ארוחה במסעדת יוקרה: 60-20 דולר. חדר זול: 25-12 דולר. חדר במלון ממוצע: 70-25 דולר. חדר במלון יקר: 300-100 דולר. ------------------------
לאלבום הצילומים של המסע לסין
-
לחצו