חזרה לחדשות היום

האישה שמביאה את קולן החשוב של הנשים בשואה

יהודית קול-ענבר, 71, עוסקת זה למעלה מ-25 שנה בזכר השואה, או ליתר דיוק: בזכר הנשים בשואה, ואחראית על תערוכה בנושא המוצגת בימים אלה באתר יד ושם. "הנשים בשואה לא התנהגו בצורה קורבנית, הן עסקו בהצלה וניסו לשמור על צלם אנוש תוך כדי", היא אומרת
מאת קרן אוחיון 21/04/20
האישה שמביאה את קולן החשוב של הנשים בשואה
'בשואה יש צדדים מיוחדים של הצד הנשי שלא באים לידי ביטוי בדרך כלל'. מתוך התערוכה 'כתמים של אור: להיות אישה בשואה'

 

יהודית קול-ענבר, בת 71, פרשה לגמלאות לפני שנים אחדות אבל בימים אלה עובדת סביב השעון. כן, למרות הקורונה. מי שהייתה טרם פרישתה מנהלת אגף המוזיאונים ב"יד ושם", ומקדישה את כל זמנה בפנסיה להתנדבות למען ילדים ופליטים, מוצאת את עצמה בימים שלפני יום השואה בישראל ומיד לאחר מכן בארה"ב, עסוקה עד מעל לראש בזכר השואה בכלל ובזכרן של הנשים בשואה בפרט. לקול-ענבר עבר עשיר מאוד בתחום - היא הייתה אוצרת אחראית על התצוגה במוזיאון לתולדות השואה, אוצרת בכירה בתצוגת "שואה" באושוויץ בירקנאו, וגם מרצה, כותבת מאמרים ואוצרת תערוכות רבות בנושא השואה ברחבי העולם. היא גם יועצת ומרצה בפרויקט "זיכרון בסלון", והשנה, כשלא ניתן לקיים מפגשים בסלון, היא השתתפה (אמש, 20/4) במפגש זום פתוח ל-500 נשים, ששודר בלייב בקבוצת הפייסבוק "קהילת השוות של תל אביב".

הרזומה שלה עשיר מאוד, אבל קול-ענבר הגיעה לעיסוק בשואה רק בגיל 45. עד אז הקימה את המחלקה למוזיאונים במשרד החינוך והתרבות, הייתה אחראית על הכנת חוק המוזיאונים והתקנות, הקמת הקורס הראשון למוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה העברית ועוד. "הגעתי ליד ושם כדי להשתתף בצוות הקמת המוזיאון, פרויקט שלקח 11 שנים. הגעתי לפרויקט כאישה מנוסה בחיים, אמא לשלוש בנות. עם השנים פיתחתי מודעות נשית ופמיניסטית עמוקה ורציתי לתת ביטוי ראוי לקול הייחודי של הנשים בשואה, קול שלא מצא את דרכו למרכז הבמה לא במחקר האקדמי, לא באתוס הציוני ולא בהוויה הישראלית בכלל", היא מסבירה.

אבל זה לא היה קל, כי קול-ענבר הייתה אישה אחת בצוות נרחב: "מהרגע הראשון מאוד דאגתי שיהיו 50% נשים ו-50% גברים אבל הנרטיב הלאומי שלט ברמה. בנרטיב הלאומי מקומן של הנשים נדחק, כמו בכל תחומי החיים מאז ועד היום. בדיוק כמו שנשים מרוויחות 30% פחות מגברים עד היום. הנרטיבים האלה כל כך נטועים בתרבות, אך הם נבנו בצורה מתוחכמת ולא על ידי הניצולים". בימים אלה ניתן לצפות בתערוכה בנושא הנשים בשואה ללא תשלום באתר יד ושם, תחת השם "כתמים של אור – להיות אישה בשואה", תערוכה שאצרה קול-ענבר. התערוכה מביאה את סיפורן של הנשים בשואה מהיבטים שונים: אהבה, חברות, אמונה, נשיות, טיפול באחר ועוד. כשיסתיים הסגר ועם שובו של מוזיאון יד ושם לפעילות, התערוכה תשוב ותהיה פתוחה בפני הקהל הרחב כתערוכה קבועה של המוזיאון.

 

"הנשים בשואה לא הפסיקו לראות את האחר, גם בדרך אל המוות"

 

"הנשים בשואה התנהלו בקבוצות גדולות בניגוד לגברים". צילום מתוך התערוכה 'כתמים של אור: להיות אישה בשואה'

 

לנשים בשואה היו מאפיינים שבידלו אותן מהגברים?

"לנשים היו מאפיינים ייחודיים, בהחלט. בעוד גברים הלכו לבד או מקסימום עם עוד אדם, הנשים התנהלו בקבוצות יותר גדולות, למרות שבשואה היה עדיף לא להיות בקבוצות כי אז רואים אותך. הן העדיפו תמיד את טובת האחר כי קבוצות שומרות אחת על השנייה. כשהכל נלקח מהן במחנות הריכוז ולא היה להן שיער, בגדים, משפחה או שם, רק מספר, בלי בית ותרבות, הן מקימות משפחות אלטרנטיביות - מאמצות אחת את השנייה. לא מפסיקות לראות את האחר. זה מסר אוניברסלי אדיר שיכול להשפיע על כל ראיית העולם שלנו. במקום להתרכז בעצמנו ודווקא ככל שהסבל היה יותר גדול, ראיית האחר התעצמה. המבט הגדול של ראיית האחר, גם בדרך אל המוות, מעצים אותך ונותן לך כוחות. ברגע שאתה מסוגל להתמודד, לעזור לחלש יותר, אתה מקבל מזה כוחות. זה מסר מנוגד למסר הנרטיב המקובל של גבורה וקורבן".

לקול-ענבר חשוב להדגיש לכל אורך שיחתנו שגם הנשים היו כמובן קורבנות, אבל הן לא התנהגו בצורה קורבנית, הן התמודדו ונאבקו. "יש הבדל עצום בעיני בדרך בה מציגים אותן לעומת מה שהיה באמת", היא אומרת. "לא נותנים להן את הכבוד להשמיע את הקול האמיתי שלהן, אלא את אלה שבנו את הנרטיבים שעושים אותנו פחות טובים. בעצם זה שמציגים את הניצולים על דרך הקורבניות והגבורה, אנחנו פשוט עושים עוול לנשים בשואה ולעצמנו. הסיפור של הנשים הוא מרכזי ומשמעותי, מבחינת התנהגות היהודים ותגובתם לרצח ולהתעללות של הנאצים, ולצערי הוא מואלם. יש שורה ארוכה של חוקרות בכירות שפעלו במשך השנים, אבל גם הן לא הצליחו להבקיע את החומה.

"אני חושבת שהקול של הנשים הוא הקול הכי חשוב של השואה והכי רלבנטי לחיים שלנו, כי זה הקול שאומר שצריך לראות את האחר. זה מה שנשים עשו בשואה, כך הן הובילו את ההתמודדות שלהן וכך הן העצימו את עצמן. בהתחלה בגטאות עם המשפחה הקרובה וילדיהן, כשהן מקימות מטבחים ועוסקות בפיתוח של הנשיות הפטריארכלית של אז, ואחר כך מעצימות את המקצועות שהיו פתוחים בפני נשים: רפואה וחינוך. לחלקן תארים אקדמיים של ד"ר מהמקומות הכי מפורסמים בעולם, והן נעשו מנהלות בתי ילדים. בעצם זה שמעוותים את המסר פוגעים בהן, כי הן לא התנהגו בצורה קורבנית. הן עשו ניסיונות הצלה וניסו לשמור על צלם אנוש, זה דורש כוחות נפש אדירים".

 

"כולם מכירים את קורצ'אק, מישהו מכיר את מי שניהלה בפועל את בית הילדים?"

 

"הנשים בשואה לא פעלו בדרך קורבנית". צילום מתוך התערוכה 'כתמים של אור: להיות אישה בשואה'

 

אחד ההיבטים המרכזיים של הנשים בשואה היה המנהיגות שהן גילו, בניגוד לכל הסיכויים והנתונים. "הנשים פעלו בעיקר במחתרות במרכז אירופה ובמערבה ועסקו בהצלה, לא בגבורה. והמחתרות האלה מצילות יותר מ- 20 אלף יהודים, אבל מישהו יודע על זה? שם לנשים היה קול, הן היו דומיננטיות במחתרות האלה, לא מתעסקות באגו, מתעסקות בלהציל את האחר. ואף אחד לא זוכר להן את זה".

עוד דוגמה שקול-ענבר נותנת היא בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. "כולם מכירים את קורצ'אק אבל זה מקומם שבשעה שהוא הפך לחצי אל, חוסר המודעות למי שניהלה בפועל את בית הילדים והייתה שווה לו, סטפניה וילצ'נסקה, עושה לה עוול כפול ומכופל. סטפניה יכולה הייתה להציל את עצמה כי קיבלה מהארץ סרטיפיקט, ואמרה שהיא לא חוזרת אלא נשארת עם הילדים והלכה איתם אל מותם. היו עוד מנהלות בתי ילדים שבוחרות לא להציל את עצמן, אלא מחליטות ללכת עם הילדים. זו החלטה מדהימה של נשים שראו את עצמן אחראיות לילדים בצורה אבסולוטית, התמסרו לטיפול בהם עד לרגעים האחרונים שלהם".

לדבריה, התגובות של הניצולות ובנותיהן מרגשות ונוגעות ללב בכל פעם מחדש: "התגובות שלהן מוכיחות שצדקנו, בשואה יש צדדים מיוחדים של הצד הנשי שלא באים לידי ביטוי בדרך כלל. ניצולות רבות אמרו לי לאורך השנים שהן הפסיקו לדבר על השואה כי לא התחברו אל הנרטיב שמציג את הניצולים בדרך קורבנית, בשעה שהן ראו את עצמן כגיבורות, כנשים שנאבקו ושרדו. חלק מהן חזרו לדבר ולספר על השואה ועל ניסיונן בגאווה רבה, במפגשים בבתי ספר וכדומה".

העיסוק בנשים בשואה נוגע בקול-ענבר במקומות העמוקים ביותר של הווייתה המשפחתית. "קראו לי יהודית על שם סבתי, אמא של אבא מפינסק, בלרוס, שנרצחה בבורות הירי עם בתה. היה לה סרטיפיקט לעלות ארצה, אבל האמא שלה אמרה שמספיק ששני הבנים - אבי ואחיו - נסעו לפלסטינה ב-1932. פיזית הייתי דומה לסבתא מאוד. לקח לי שנים רבות להבין את המשמעויות העמוקות של זה. אמא עלתה מבלגיה ב-1939. שלוש אחיותיה, דודותיי, נרצחו באושוויץ. הוריה שרדו ועלו ארצה אחרי השואה וגרו בביתנו. לקח לי שנים רבות להבין שסבתי גידלה אותי כמו את הבת שהייתה לה ונרצחה".

 

"אצלנו בבית ביום השואה סגרו את הטלוויזיה"

 

יהודית קול-ענבר עם הילרי קלינטון, צילום מתוך אתר יד ושם 

 

הבית שלך היה בית שמדברים בו על השואה?

"ממש לא. זה היה בית ששותקים בו. אמא שלי יצאה ברגע האחרון. אבי (משה קול, מייסד עליית הנוער, ק"א) בא לקחת אותה באוגוסט 39' לקונגרס הציוני בז'נבה שבוטל, והם הגיעו ביחד לישראל וכך ניצלו. גרנו כל המשפחה ביחד ואף אחד לא דיבר מילה. היו בתים שדיברו, אצלנו לא רק שלא דיברו, ביום השואה סגרו את הטלוויזיה. וכשמדי יום כולם פתחו את הרדיו להקשיב למדור לחיפוש קרובים, אצלנו היו מכבים את הרדיו ואבא היה אומר 'לא נשאר אף אחד'.

"אמא שלי כעסה כשהלכתי ליד ושם, אבל לא הסכימה להסגיר את הסיפור המשפחתי. עליתי על הסיפור של הדודות שלי שנרצחו בעבודת נמלים שעשיתי. מצאתי מסמכים וגיליתי שמי שהסגיר אותם היה המשטרה הצרפתית".

קול-ענבר מתגוררת ביישוב הזעיר צבעון בגליל העליון עם בן זוגה, פרופ' יוסי דרור. השניים נמנים על ראשוני היישוב שעלה על הקרקע לפני שנים אחדות בלבד. הילדים והנכדים גרים במרכז הארץ, ובעקבות משבר הקורונה הם מנועים מלהפגש. "אנחנו, כמו כולם, מתגעגעים אליהם מאוד, אבל שומרים על הכללים ומדברים בזום ובפייס-טיים. אני לא מתגעגעת לנסיעות ובכלל, גם ככה אחרי כל השנים שנסעתי בעולם בעקבות השואה, אני לא יכולה לראות יותר את אירופה. כל מדינה שאני מגיעה אליה אני יודעת איפה יש מחנה ריכוז. רק נוחתת ורוצה לחזור הביתה. אני לא מאשימה את מי שיש שם היום, אבל בשבילי בכל מקום אני חושבת מה היה שם בתקופת השואה".

מה את חושבת על ההשוואה שנעשית באחרונה בין ימי הבידוד והסגר לשואה?

"אני לא יכולה להאמין כשאני שומעת שמשווים בין התקופות. ההשוואות נוראיות בעיני, זה זילות של השואה כי כל מה שאנחנו עוברים לא דומה לשום דבר שהיה בשואה. בכלל, אנחנו המבוגרים יכולים להעיד שעברנו תקופות יותר קשות: מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום הכיפורים. חודשים על גבי חודשים של אימה ופחד. היום זה כלום. יש לנו מים, חשמל, אוכל, אינטרנט, מכוניות. זה בטח לא בר השוואה. אנחנו לא יכולים בכלל להבין כמה נורא זה היה וככל שאני מתבגרת אני חושבת שאני פחות ופחות מבינה. אסור לנו לחשוב שאנחנו יכולים להבין מה בדיוק עבר עליהם. אנחנו יכולים לראות את התוצאות, אבל לא יכולים להרגיש כמוהם".

אחרי שיעבור יום השואה בישראל ובחודש הבא בארה"ב, קול-ענבר תוכל לחזור לעיקר עיסוקה בימים אלה: התנדבות. "דווקא כבת לניצולי שואה אני רואה את הנושא של תרומה לקהילה, התנדבות למען חלשים, כערך עליון". אומרת ומיישמת: ביום הולדתה ה-70 היא ביקשה מהאורחים הרבים שהגיעו לצבעון לחגוג עמה, לא להביא לה מתנה. מי שחפץ בכך, ביקשה, שיתרום למרכז הרפואי זיו בצפת, למטרת הקמת סטודיו לתרפיה באמנות לילדים. "אני חושבת שאנחנו צריכים ליצור סיבות לשמחה", היא אומרת, "ולתרום באהבה כשאנחנו יכולים. הצרות באות לבד".

 

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

"צעדת המוות של חלם היתה ניסוי הכלים של הגרמנים"

"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

0  תגובות  אהבו

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בחדשות היום

מסע בזמן: הנוסטלגיה של הגלויות הישראליות

לפני שנים, כשכולנו ידענו את השם של הדוור שלנו ובאיזו שעה הוא מגיע, לפני האימייל והוואטס-אפ, היו מכתבים....

לקריאת הכתבה
היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

זה קרה לפני עשר שנים, אולי פחות, כששמעתי לראשונה את סיפור השואה של משפחתי מצד אמי. עד אז בכלל לא ידעתי שיש...

לקריאת הכתבה
כל הסיבות לסלוח, ולא רק בכיפור

אמנם ביום כיפור הקרוב מי שצריכה לבקש מכולנו סליחה זו 2020, שנה שכולנו כנראה נעדיף למחוק מהזיכרון, אבל זה לא...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה