הצבר אל מול היהודי הגלותי

אחרי הקמת המדינה התחילו להגיע מארצות ערב והאיסלם מסה גדולה של יהודים שנאלצו לעקור מארצם רובם ללא רכוש ואמצעים.
היתה זו הגירה טרגית, גם יהדות עיראק ספגה לא מעט השפלות ואפליות למרות המשכילים הרבים שבתוכה.

המזרחיים נחשבו כנחותים, בתרבותם החילונית ובאורחות חייהם שלטה השפה הערבית, וזה נתפס בזלזול בתרבות הישראלית המתגבשת, וכדי לא להיחשב כדומים לערבים במדינה יהודית שמרו את המסורת ואת הטקסים הדתיים.
היחס המזלזל כלפי האידיש (כמו הערבית), לא הקל על המהגרים, הם קבלו את התואר אשכנזים. סלידתם של הצברים מתרבות היידיש היתה בוטה, בן גוריון אשר הטיף לדבר בשפה העב רית אסר על שימוש בלשון יהודי מזרח אירופה, הוא כינה אותה שפה צורמת. בשנת 1949 נחקק חוק האוסר להעלות הצגות בשפת המהגרים.
מיהו היהודי החדש? את היסודות להקמת המדינה יסדו בעיקר סוציאליסטים ממזרח אירופה, הם היו חילוניים ומרדו ביהדות. הציונות למרות שהיתה חילונית, הפנימה את המיתוס הדתי של זרע אברהם של עם שהוגלה בגלל חטאיו. הם ביקשו ליצור תרבות חדשה המנותקת לחלוטין מן העבר הגלותי.

אנחנו פיסלנו את דמות הצבר החסון השזוף והשרירי אל מול היהודי הגלותי והחיוור. אשר שכחנו וניסינו להשכיח את העיירות העלובות במזרח אירופה, את הזקנים והפיאות, את הישיבות והחדר, הם נועדו להימחק מזכרוננו.
את שמות המשפחה שינינו, המטרה היתה לבנות      אדם חזק מבחינה פיזית ורוחנית, שני הכלים החשובים שהיו טרום הטלויזיה, החינוך והצבא, כור ההיתוך אש מילא תפקיד חשוב, הבנים אשר דיברו עם הוריהם בשפה זרה, נטמעו בצבא הפכו לישראלים לחיילים טיבים ולימדו את הוריהם את השפה העברית.

שלושת הנצחונות של 48 56 ו-67 האדירו לא רק את הצבא אלא את העם כולו. בתוך שניים שלושה עשורים היתה תרבות חדשה, לא נמחקו כל התת תרבויות אך ההישגים היו חסרי תקדים.
הצברי אשר התרחקו המוזיקה בשפת היידיש והערבית התרפקו על השירים הרוסיים גם בתרגומים עבריים.

מלחמת ששת הימים תרמה לגאווה ולמפנה  ההליכה כצאן לטבח העבר של החורבן נמחק, הנצחון היה מוחץ, אמנם היינו ארץ קטנה, אך הצטיירנו כמעצמה, נמחקה הגלות נמחקה הבושה, ההליכה כצאן לטבח, היתה אנטי דגם לצבר האמיץ והזקוף. מה שהיה חשוב זו הגבורה הקדומה האומץ והעוז העכשווי.

מאמצע שנו השבעים התפייסנו עם שפת האידיש ושפת הערבית הם חדלו להוות איום , ובמשך הזמן כבר לא היו בחצר האחורית
השתיקה סביב השואה היתה כבדה וארוכה, שנים ניסו להדחיק או לא לגעת בזה, בעבר קראנו להם סבונים וכצאן לטבח, לא גילינו שום חמלה או שום אימפטיה,(אילו היינו מבינים יותר)בשנים הראשונות לא רק היה בוז, חשבנו אם הו הצליח לשרוד מהתופת, זה היה על חשבון מישהו אחר. שורדים כמעט שלא התראיינו, רבים התביישו על כי שרדו.

בסוף שנות השישים באיטיות החל להשתנות היחס לזוועת ההשמדה התעשייתית שלא היה לה תקדים. גרמניה העניקה שילומים, והעניקה פיצויים לשורדים. הם קבלו הכרה, קם דור שני ושלישי לשואה גם הצפון אפריקאים הצטרפו לדורשי הפיצויים. השתיקה ארוכת השנים פרמה את קשריה והשיח גלש.

האם אנחנו עדיין גאים להיות ישראלים? בהרבה מובנים כן אך לא בכולם.