מלחמת ויטנאם

זו היתה מלחמה אבודה מראש.

זו לא הפעם הראשונה  שארצות הברית  נתפסת להיסטריה בעקבות ההתפשטות  הקומוניזם.

השלטון האמריקאי טען שדרום מזרח אסיההוא חיוני לעולם החופשי, מיקומו האסטרטגי ומשאבי הטבע  העשירים שיש בו.
זו היתה נקודת התורפה שלהם, הקומוניזם הסובייטי עלול להתפשט ולבלוע מדינות שכנות.

בשנת 1952 הנשיא היה אייזנהאור, שר החוץ היה פוסטר דאלאס, פוסטר היה אדם קיצוני, היו לו אינסטיקטים של בריון, הוא ביטא את אמונתו כלפי הקומוניסטים, אמריקה חייבת בהפלת משטרים קומוניסטים, הוא היה שבע שנים בתפקידו, קצין יחסי הציבור של ההתערבות בויטנאם.

המקארתיזם של ציד המכשפות שהיה בשנת 1950, האימה הפחדנות וההיסטריה.

דאלאס אימץ את כל כוחו בהשקפתו, זימן חברי קונגרס ובעלי השפעה, הראה מפות שבהן נראתה ההשפעה הקומוניסטית המתפשטת. הוא נכשל בכל תחומי מדיוניותו, בהחודו ובסין, ולא הצליח למנוע משטר קומוניסטי בדרום ויטנאם.
הנשיא אייזנהאור היסס, שלח איגרת לדיים ןהביע את דאגתו לעתיד המדינה המחולקת, הביע רצון לשתף פעולה, דיים היה אדם חזק הידק את השליטה ומינה את שלושת אחיו לשרים.

בהיות קנדי חבר קונגרס צעיר, ביקר בהודו סין ב-1951 הגיע למסקנה על מנת לבלום את התקדמות הקומוניזם  יש צורך חיוני לבנות תחושה, אנטיקומוניסטית, ויטנאם היא אבן הפינה  של העולם החופשי.שבועיים לפני כנסתו לבית הלבן אמר כרושצ'וב מלחמות שחרור לאומיות הן המכשיר לקידום הקומוניזם במלחמות צודקות.

למימש לו החדש מינה קנדי אנשים צעירים בעלי מח פעלתני, רובם היו בני גילו, הם לא היו הוגי דעות, כמוהו היו רובם לוחמים טייסים וקצינים במלחמת העולם השניה. יותר מאוחר יגלו שבמקום שהם ישלטו בנסיבות, הנסיבות שולטות בהם.
קנדי קרא את חיבוריהם של מאו טסה טונג וצ'נ גווארה על לוחמת גרילה, ועשה אותם לקריאת חובה בצבא.
ג'ונסון סגן הנשיא נשלח בשנת 1961 לטיוואן, נסיונו וידיעותיו היו מזעריות, יותר מכל הקריירה היתה בראשש מעייניו. הוא כבר  הציע לשלוח 25.000 חיילים קרביים לויטנאם.

שר החוץ ראסק למרות השקפתו לבלימת הקומוניזם, חשב לא נכון להקריב את אמריקה על סוס אבוד. קנדי לא היה שלם עם זה התייחס בחשדנות, לאופציה צבאית, האינסטיקט שלו היה זהירות.

מבקר יחיד היה הסנאטור מייק מנספילד, שגילה התענינות רבה באסיה, אמר מלחמה תביא לשיברונן של אמריקה ואסיה כאחד. (כמה צדק) לאחר בדיק השעשה אמר לסנאט  כבר הושקעו שני מיליארד דולר בסיוע אמריקני, הוסים ואמר לקנדי הכנסת חיילים אמריקניים תביא לניהול מלחמה שאינה שלנו.
קנדי היה פיקח דיומ לקרוא את הסימנים לכשלון, הדבר הרגיזו, הוא היה לכוד בו, הוא גם חשב שהדבר יחבל להיבחרו לתקופת כהונה שניה. עמדתו היתה ריאליסטית אך אין זה מורה על אומץ לב.

בנובמבר אותה שנה נרצח דיים. כעבור פחות מחודש נרצח קנדי.

לינדון ג'ונסון נטל לידיו את הנשיאות אשר כה ייחל לה, הוא חש כי עליו להיות חזק , לעשות שריר, ובמיוחד להאפיל על ההילה של בני קנדי החיים והמתים. הוא היה תקיף ושתלטן, בעל אגו ענק שלא ידע שובע, ולעולם לא חש בטחון.

עד לשנת 1964 חלפו עשר שנים מאז קבלה עליה אמריקה להציל את ויטנאם. הכתב של ניו וןרק טיים בלדווין כתב נסיגה תוביל לאסון פוליטי ולתסכול צבאי, ג'ונסון ויועציו החליטו שחייבים להיכנס  למלחמת אכיפה, תהיה זו מלחמה מן האוויר, אך אין מנוס מהכנסת כוחות קרקע.

ג'ונסון עמד בפני בחירות של 1964 היה עליו להופיע כמועמד השלום, עד אשר ייחשםפו שקריו, הוא אמר איננו רוצים שהבחורים שלנו יעשו את מלאכת המלחמה במקום הבחורים האסייניים. וכך קבל המון קולות במיוחד מאמהות, הסנאט ששליש מבוחרין עמד לבחירה מחדש, נתקבלה החלטה 14 נגד 1 וכך אישרו אותה שני בתי הקונגרס.
ג'ונסון האמין כקנדי כי אם יאבד את דרום ויטנאם יאבד את הבית הלבן.

לאחר שנהרגו  שמונה אמריקנים וננפצעו רבים, מפעות הוויט קונג, בחמת זעם הטיל ג'ונסון פעולת תגמול,, המערכה נערכה שלושה שבועות ונקראה "הרעם המתגלגל" באפריל כבר הבינו שאין לכך השפעה, במאי 1965 נערכה הפוגה בהפצצות, בהנחה שהנוי יסכימו לשיחות, האיגרת הוחזרה ללא תשובה.
לצפון היה צבא סדיר של 400.000 איש,. כעת המלחמה היתה לעובדה, חיילי א.הברית הורגים ונהרגים, צוללים מבעד לאש, ונופלים רבים ורבים הם השבויים.

זו היתה מלחמ העקרה, ממנה אין חזרה אלא ההודאה בתבוסה. ג'ונסון ניסה לטשטש את גודל המעורבות, הוא קיווה שהאומה  לא תדע על גודלה. כמובן שנבדה.

המחאה האזרחית החלה מדי יום התווספו קולות למתנגדים , וולטר ליפמן הקריבאת ידידותו עם הנשיאים למען האמת, מעולם לא היו שתי מדינות ויטנאמיות, אלא רק שני איזורים של אותה אומה, הוא גינה בחריםות את מדיניות הגלובליזם, ששיעבד אץ א.הברית להיות השוטר של העולם.

עכשיו ראו כבר אזרחי א.הברית את התופת,את הפצועים וההרוגים את חסרי הבית ואת הילדים השרופים, כל זה חולל האמריקאים, הפגזץ ערים שריפת כפרים חטיפות ומעשיח טבח. חל מפנה בתחושות הציבור, ההתנגדות לממשלה גברה, המושל נלסון רוקפלר אמר עלינו לתמוך בנשיא.
כל מי שיכול היה להשתמט עשה זאת או דחה את הגיוס למען לימודים, בני המעמד הנמוך היו לובשי המדים )בעיקר) זה ייצר פילוג בחבברה האמריקאית.

ההפגנות בקמפוסים גברו, מפגינים נעצרוף נשים הוכו, ההשתמטות ושריפ הדגלים עורר את זעמם של הפטריוטים.

המטרה של המלחמ ה התה בלימת הקומוניזם, התברר לג'ונסון כי הוא שקוע בתוך ביצה טובענית ולא ידע איך לצאת מהסבך הויטנאמי כשידו על העליונה. המימשל התגונן בפני הציבור אך לא ידע איך להשיב את האמון בו. גם במפלגתו היו םוליטיקאים שהיו נגדו.

מספר החיילים בויטנאם היה כעת 500.000, שום אמצעיח שננקט לא התיש את האוייב, מאמרי העיתונות שיקפו את רחשי העם, כי הנצחון בויטנאם היה מעבר להישג ידה של המעצה החזקה והגדולה  בעולם.
נאומיו של ג'ונסון היו מנותקים מהמציאות, הוא עדיי המשיך לנאום על נצחון, איש כבר לא היה מעונין בנצחון, הכל רצו לצאת מהבוץ הויטנאמי אך לא ידעו עיך.

כאשר החל המשא ומתן, נהלו אותו כבר ניקסון וקיסינג'ר, היו הפגנות זועמות הפסדתם המלחמה, החזירו אצת הבחורים הביתה. שלום עם כבוד הפך לנטל נורא.
מאה אלף איש התאספו בפארק מול הבית הלבן קהל זועם וותיקי ויטנאם השליכו את העיטורים שקבלו, .
בשנמתץ 1970 בא ניקסון לשאת נאום  בחירות הביניים, את פנין קבל המון ממטיר קללות וניבולי פה, נזרקו עליו ביצים ואבנים שאחת מהן שיפשפה את גופו.
עד לשנת 1972 נמשכה המלחמה, מעבר לכל תקופת זמן         של סכסול או מלחמה הא.הברית ששת החודשים שהקציב ניקסון הפכו לשלש שנים , שגבו עוד 15000 קורבנות, הויטנאמים המשיכו בסירובם, הפצצות חג המולד היו הגדולות ביותר , במשך 12 יום ירדה כמות של הפצצות יותר מכל מהשהוטל במשך שוש שנים, איזורים שלמים בהאנוי ובהאיפונג הפכו לעיי חורבות, בתי חרושת שדות תעופה תחנות כח , הפצצה זו באה בשלב כהקרוןב לביומה של המלחמהוהיא חיזקה את התדמית של א.הברית כמדינה ברוטאלית
מלחמה זו היתה טימטום  צוחין ואשליה, שום אינטרס אמיתי של א.הברית איננו מעורב, זו היתה יהירות העוצמה הזילזול, ורי ידיעת ההיסטוריה המורשת והמסורת של העם הויטנאמי.

כאשר עמדו הם בפני ההורים השכולים, לא היתה שום דרך לומר להם כי זה היה למען אינטרס האומה.