אורי אבנרי

נאמר עליו הכל, שהוא עוכר ישראל פרובוקטור ואוייב העם, שהוא חתרן, קומוניסט, כאשר נשאל אם הוא נהנה מזה, ענה בצורה פרוורסית זה יוצר אפילו גאווה.

מן יהירות שבגילי מתפרסמים עלי דברים של שנאה קיצונית, פעמים רבות שאלתי מנין נובעת שנאה זו?  כולל התנקשויות בחיי.

עוד לפני קום המדינה, בשנת 1945-1946 תמיד באתי עם השקפת עולם מנוגדת טוטאלית לקונצנזוס הלאומי, אתה מערער את הבטחון העצמי של בני האדם, הם שונאים איש זה שבא לערער על בטחונם.

תמיד כששואלים אותי מה המקצוע שלי, עתונאי? או חבר כנסת לשעבר? או פעיל שלום? אני מגדיר את עצמי כפועל תודעה. המקצוע שלי הוא לשנות את התודעה, וכאן ישנה התנגשות המעוררת התנגדות עמוקה.

אני נונקונפורמיסט מלידה, אני לא זוכר משהו מיוחד שהפך אותי לכזה, היית ילד מאד רך עדין, קורא ספרים, ופתאום הפכתי לאדם לא כל כך רך, זה בא לידי בטוי גם בשנוי השם, נולדתי בתור הלמוט אוסטרמן, הילד הזה הופך לאורי אבנרי, לוחם במלחמת העצמאות, משתתף בהרבה קרבות, הופך להיות הרבה יותר מחוספס וקשוח.
בהחלט הייתי מודע לזה שהפכתי לאדם אחר, זמן קצר כאשר הגענו לארץ, היית בן עשר וכמה ימים, מחקתי לגמרי מהתודעה את כל עשר השנים הראשונות שלי מגרמניה. אני לא חושב שהייתי היחיד, אני חושב שרבים בני גילי, רצינו להיות שייכים, רצינו כמו שקראו לזה להיות צברים.

בגיל 16-15 החלטתי החלטה מודעת לעצב את עצמי כפי שאני רוצה, לא להיות ילד רגשני, להיות מעשי, לא לפחד, לא להפגין רגשות כלפי חוץ, כמו שהגבר הישראלי הצבר צריך להיות.

אולי אתה בכלל נטול רגש? כשאתה משנה את עצמך אינך יודע היכן להיעצר אולי... הצבר אינו בוכה גם כאשר חברו הקרוב נופל, כך רצינו להיות.

הסמל מבחינה זאת היה דן בןם אמוץ ששמו האמיתי היה מוישה תהילי מזנגער שהיה ילד פליט מפולין, שנים לא ידענו את זה, מבחינתנו הוא היה הצבר האולטימטיבי, וזו היתה התחזות כולנו התחזינו.

הדמות המשמעותית בעיני היא רעייתי אשר נפטרה, היינו צמודים במשך 58 שנים, הייטנו הפכים, היא היתה מין השלמה שלי, היתה לה אמפטיה בכמויות ענקיות, עד היום לא מצאתי אדם שני כזה. היו לנו גם ויכוחים אין סופיים, כשראינו בטלויזיה חיילים נופלים, איש לזרועות רעהו (כאשר חבר נפל) ומתחילים לבכות, אותי זה ממש דוחה, היא היתה אומרת מה אתה רוצה? זה טבעי זה אנושי.

החלטתם לא להביא ילדים לעולם, לא היה לנו זמ ן, היינו צריכים לוותר על הרבה מאד דברים, מוקדם הערכנו שאילו היינו עושים ילדים, היינו מקדישים להם הרבה זמן, הבנו את האחריות העצומה לגדל ילד.אני מתאר לעצמי שאתגבר.

קשה לי מאד כל פרט בדירה מזכיר לי אותה, כשקורים לי דברים, התגובה האוטומטית אני חייב לספר לרחל עד שאני נזכר שאין למי לספר.

היא למדה פסיכולוגיה, הגיעה לבי.איי. לא המשיכה כי כי הפרופסור שלה אמר, לעולם אסור לך להיות פסיכולוגית, מפני שאת תשתתפי ברגשות של המטופל עד כדי כך שלא תהיי מסוגלת לטפל בו. ואז היא עזבה את זה.

כשאתה מסתכל קדימה, מה עוד אתה רוצה לעשות? המון דברים אני פעיל בגוש שלום הייתי  ונשארתי, אעשה כל מה שאני יכול כדי להציל את המדינה הזאת, שאני חושב שהיא הולכת בעניים פקוחות עצומות, אם היא תמשיך כך חבל על כל המאמץ שהשקענו.