יש גאווה בלב גם של אבא

קראתי את הפוסט עם דמעות בעיניים - דמעות של געגוע לאבא שלי ז"ל כאילו פוסט זה נכתב על ידו.

גם אני עמדתי בוכיה לפני שנים על האבא שהלך ,עמדתי שם בעת קבלת התואר כשבקהל ההורים עם שמחה מעורבת בעצב הייתה רק אימא שלי שתבדל לחיים ארוכים גאה בילדה שסיימה את התואר השני בדיוק לפני לידת בתי אחרי מאמצים של 9 שנים להפוך לאימא.
כעבור מספר שנים הפכתי גם אני לכלכלנית בכירה במוסד יוקרתי ואחראית על הכנת התקציב השנתי ותוכנית העבודה שהייתי צריכה להרצות בליווי מצגות בפני הנהלת החברה -עד אשר פרשתי לגימלה מבחירה לאחרונה כדי לעסוק בתחומים אחרים בתום 35 שנות עבודה וטיפוס מתמיד בדרגות לפסגת הפרמידה בארגון.

גם אני שואלת לעיתים את עצמ, האם הייתי מגיעה לאן שהגיעתי ללא הדחיפה של אבא ? קשה לי לדעת אולם אני גאה במה שעשיתי והכי גאה באבא שלי שכל כך היה גאה בי בדיוק כמוך עם בתך - אבא שלי היה מורה הדרך והמנחה הכי משמעותי בחיי עם נתינה ענקית מלאה אהבה .
עליך להיות גאה במי שאתה כאבא ולהיות גאה על שיש לך בת מצליחנית במשק הישראלי , בת אהובה של אבא שמאוד מוקירה תמיד את האבא הנפלא -את אבא שלה.

ואין לי ספק שגידלת את בתך לערכים והשגיות והנה התוצאה המרגשת,
אם האמא הייתה לידה זו הייתה שיא השלמות, אך לצערי היית לבד אבל הגאווה עטפה אותך פעמיים בזוכרך את אשתך ז'ל מה שאני יודעת שאני גאה בך באישיותך התפוח לא נופל רחוקמ עץ בהוקרה ריקי

הסיפורים על ילדים מצליחנים בזכות דחיפת ההורים צריכים להיות נר לרגליהם של ההורים. בשנים האחרונות הזכירו לא אחת את הצורך להשקיע בחינוך. כך היו מוציאים רבים מבין הנוער משיכבת העוני. אין חולק על כך שהחינוך מקדם את הנוער למשרות מתאימות שמתגמלות אותם מבךי להיות נטל על מוסדות הסעד. אנו מכירים בדור שני ושלישי ש ממשיך את המסורת וניכנס למעגל העוני. אז צריך לדחוף ולדחוף .

אבות (הורים) זרעו בדמעה. אחרי שנים קצרו יבולם ברינה.
יעקב, סיפורך נופל על אוזניים כ?רו?יו?ת,ומשליך לסיפור שלי, דומה, ולא דומה.
החלק הדומה לסיפורך, הוא בכך שהצלחתי לנ?ת?ב את שלושת בנ?י היקרים. (הדבר לא היה קל, כלל וכלל). למסלול אשר נראה לי, ממנו אוציא אותם לעצמאות מלאה ובטוחה. יגעתי משך שנות לימודיהם בחינוכם . בנינו הבכור, אחרי תואר ראשון ותואר שני בהצטיינות, ג?א?ה ל?יב?י לראותו, מקבל גם את התואר השלישי, הדוקטורט שלו. היום, בחברת הייטק ידועה.
בנינו השני, בגיל טיפש עשרה, מרדנון לא קטן לא התייחס ללימודים...
לא הרפתי ולא התייאשתי, ליויתי אותו בהתלבטויותיו. בסופו של דבר עלה על הדרך הנכונה בתחום האלקטרוניקה. היום מהנדס בחברה לתמסורות לווינים.

הבן השלישי, בן הזקונים, המשיך בדרכם של א?ח?יו הבוגרים
לגביו שמחתי כפולה. אסביר: הבן לא התעניין בלימודים. זה הביא אותי לדאוג להבחר לועד ההורים של הכיתה. בשיעור זה או אחר, ישבתי יחד איתו ועם התלמידים, כדי לעודד אותו בלימודים. בכיתה ו', במבחן פסיכוטכני (בתשלום) של הועדה הפדגוגית מטעם משרד החינוך. נכתב בטופס, "התלמיד חלש, אין לו מוטיבציה, ומועמד לנשור מן הלימודים". לא הרפתי ממאמצ?י לעודד אותו. בתום היסודי שכנעתי אותו לעבור בית ספר, ולהתקבל לבית ספר הטכני של חיל האויר. בקושי הוא עבר את מבחני הכניסה לטכני, והתקבל. הבן סיים לימודיו בבית הספר הטכני בחיפה, בהצטיינות.
אחרי סיום שרותו הצבאי, המשיך את לימודיו וסיים תואר ראשון בהצטיינות (עיניים לחות מדמעה), הוא סיים גם תואר שני בהצטיינות. היום הוא מרצה בכמה מכללות ובאוניברסיטה. מוערך בעיני תלמידיו הסטודנטים, וממשיך לימודיו לתואר שלישי.
בשונה, בגיל 40 בעודי עובד מפעל, נרשמתי בבית ספר ערב לסיים את התיכון שלא סיימתי.

זוכר מקרה מעניין, אולי משעשע. ערב אחד הייתי עסוק בקריאת ספר, כשהבן חזר מבית הספר הטכני, והחל לספר לי, על תרגיל מוכב בפיזיקה, אותו הוא פתר בכיתה. לא הייתי מרוכז לנאמר, רק הנדתי ראשי, הוא כעס ושאל: "תגיד אבא, ממתי אתה מתעניין בכלל בלימודים שלי?" חשבתי רגע ועניתי: "מהעפרון הראשון שקניתי לך, בן" וראיתי שהוא מתחרט על הערתו, וחיוך של מבוכה על שפתיו. גם אני חייכתי. תודה יעקב.

סיפורך המרגש מחזק את מה שאני טוען ששיש להשקיע משאבים בחינוך ולאפשר גם לחסרי יכולת להשלים לימודים אקדמאים. .
אכן הסיפור שלך מצביע על הנקודה ששמתי עליה דגש. להורים יש השפעה גדולה על הצלחתם של הילדים.

רק אותנו לא הייתה אפשרות לדחוף. התנאים לא איפשרו לרבים מבני הנוער להמשיך בלימודים.הדחיפה הייתה כלפי מיקצועות. חה אני זוכר שבבחינות הפסיכומטריות קבעו שאני מתאים להיות מהנדס רדיו. אני מדבר על תקופה שטרם גילו את הטלויזיה והרדיו היה ההיי טק בזמנו. . למזלי נהנתי גם מסטיפנדיה לגימנסיה הרצליה. חה מה שהלך אז זה הצוארון הלבן. להיות פקיד במוסד פיננסי. כך הגעתי לבנק .

הילדים צריכים את עזרת ההורים בבחירת המטרות ובעיקר במימון הלימודים. לא כל ילד יודע מה הוא רוצה לעשות לאחר שיחרורו מהצבא. מהסיפורים שאני מכיר הילדים מחפשים את החיים הקלים. לטייל בעולם לעשות כסף ובזה רבים רואים את יעודם. תפקיד ההורים לנווט אותם ולהסביר את החשיבות שבהמשך הלימודים.