סבא זורבה

קראנו לו סבא  זורבה.

הוא היה גבר מוצק, רחב כתפים, עיניו כחולות אפורות, שערו כסוף,.סנטרו אמיץ, פחד לא ידע מימיו מהו.

חיוכו שובב הילד שבתוכו חי באיזון עם המבוגר שבו. הוא לגם את החיים בביסים גדולים, היה גבר יצירתי ויצרי. לצווארו, ולרגליו מגפיים גבוהות.

היה חקלאי בגופו ופייטן בנשמתו, אהב את האדמה והיה מחובר אליה.

חצר ביתם היתה קסומה, הגינה הגדולה אותה טיפח הוא באהבה, ערוגות  של עגבניות[ צנוניות, פלפלים, חסה, בצל, נענע ופטרוזיליה, ליד הגינה שכנה לה עז לבנה, מהחלב עשתה סבתי גבינות טעימות. בחצר היו עצים  עץ של תאנים ירוקות ועץ של תאנים שחורות, ועץ רימונים, היו גם עצים אשר לא נתנו פרי אך הצלו.

זו היתה חלקת אלוהים קטנה של סבא זורבה, סבתי היתה רוקחת ריבות מקליפת תפוז, אשכולית, אפרסק ותות, היינו מורחים את הריבה על לחם חם שאותו אפתה סבתי בתנור, הכל היה תוצרת בית.

מהמטבח גלשו ריחות של תבשילים נפלאים, אשר דגדגו בנחירים וגירו את התיאבון.

סבא היה מזמין את כל עניי השכונה, את החלכאים והנדכאים, להסב עמו על שולחן השבת עם דגים ויין.

חבריו הגיעו כמה שעות אחר כך, ישבו בחצי קשת מסביבו, על השולחן היו קפה, פירות ועראק, כטוב לבו ביין, החל מספר את סיפורין, על ילדותו נערותו, בחרותו, ועל חבריו אשר השאיר מאחור ביוון כאשר עלה ארצה.

כאשר היום החל לסגור על הלילה התפזרו חבריו.

סבי היה דמות מיוחדת, אמיץ נדיב, בעל לב רחב ויכולת נתינה עצומה, חקלאי ופייטן, יצירתי ויצרי.

דמותו מלווה אותי תמיד.