"איך אימא יכולה לוותר על חווית האימהות?"

הרבה דובר ונכתב על הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוצים, שיטה שהייתה נהוגה מקום המדינה ועד שנות השמונים. נשים בגילים שונים, בוגרות השיטה, כתבו ודיברו עליה, רובן הגדול בגנותה. לאימהות שלא היו יוצאות קיבוץ היו הסתייגויות ושאלות סקרניות שברובן הייתה נימת ביקורת, למשל: איך אמא יכולה להשאיר תינוק בן יומו לבד עם מטפלת זרה ואיך משפיעה שיטה שהיא ניסוי חברתי שאין לו אח ורע בעולם על הילדים, שגדלו במרחק מהוריהם וראו אותם רק שעות ספורות מדי יום, מינקות ועד בגרות.

כשאוריין צ'פלין, 47, בת קיבוץ שריד, למדה תרבות והיסטוריה עם נשים מכל העולם באוניברסיטת טקסס, היא סיפרה את סיפור בית הילדים והלינה המשותפת. מקבץ ייחודי של נשים מסין, יפן, דרום קוריאה, פרו, מקסיקו ופולין הביט בה בסקרנות, ואז נכונה לה הפתעה: "כל השאלות, אולי בגלל שכולן אימהות בנות 35-45 היו סביב אמא שלי - איך אמא יכולה להשאיר תינוק ולוותר על חווית האימהות", מספרת לנו צ'פלין. "מצאתי את עצמי בפעם הראשונה חושבת עליה ועל הסבתות שלי, ואמרתי שאני לא יודעת לענות, אשאל את אמא ואחזור. כשפניתי לאמא שלי היא הייתה מאוד נרגשת אבל לא רצתה לדבר. חזרתי לכיתה ואמרתי שלא הצלחתי, והמרצה אמרה שזה כנראה משהו עמוק וכואב וייעצה לי לא להניח לזה, עודדה אותי לחפש תשובות".

צ'פלין יצאה לחפש תשובות לקורס, וביקשה אותן מאימהות אחרות. די מהר היא הבינה שהעיסוק בצד של האימהות בקיבוץ לא קיבל מענה בעולם הספרות, הקולנוע והמחקר. "תמיד עוסקים בילדים, אבל הצד השני של המשוואה, האימהות, אף פעם לא קיבל הזדמנות להשמיע את קולו ועוד רגע הן לא כאן".

צ'פלין עבדה שנים רבות בתקשורת הישראלית כעורכת תוכניות אקטואליה ותעודה כמו "פופוליטיקה", מרכזת החוג לעיתונות במכללת עמק הירדן, מרצה על תקשורת המונים במכינות הקדם צבאיות ובמכללת עמק יזרעאל ועוד. לטקסס הגיעה בעקבות העבודה של בעלה יובל, והשניים נשארו שם 8 שנים. לאחרונה חזרו לארץ.

"אף אחת לא הייתה אימא מפקירה"

"היה קשה לשכנע את האימהות להתראיין לספר". אוריין צ'פלין כתינוקת עם אמא עדה בקיבוץ, צילום באדיבותה

לא בקלות נפתחו ונחשפו בפניה האימהות, 13 במספר, שהתראיינו בספרה "ארבע שעות ביום". "זה לקח הרבה זמן להשיג אותן, לרכוש את אמונן. הן לא נפלו כפרי בשל. עם רובן היה תהליך של חיזור כי הן רצו לדבר אך חששו, כי מעולם לא דיברו על הנושא, אפילו לא העזו לשאול את עצמן איך הן הרגישו כשפגשו את הילדים שלהן רק לזמן קצוב מדי יום. חווית הפרידה והניתוק הייתה מודחקת אצל חלקן, כי היא הייתה כואבת מדי".

צ'פלין לא ויתרה. היא יצאה למסע ארוך ואינטימי עם אותן אימהות, ושכנעה אותן להתראיין בשמן המלא. המבוגרת ביותר בת 98, הצעירה ביותר בת 62 ומהאחרונות שלקחו חלק בשיטה. "בסופו של דבר כמעט כולן מצאו את הדרך לכתוב לי ששחררתי אצלן משהו עמוק", אומרת צ'פלין. "הן הודו על ההזדמנות שניתנה להן לדבר על זה מבלי להרגיש אשמה, מוכחות או מותקפות".

המשתתפות בספר לא מכירות אחת את השנייה, אבל יש ביניהן מכנה משותף: כולן אימהות שגידלו את ילדיהן בלינה משותפת. "הייתה שיטה אחת אבל לא הייתה אימהות אחת", מסכמת צ'פלין. "בתוך השנים האלה, בתוך השיטה הנוקשה והברורה, כל אחת מהן נהגה את עצמה ככל שניתן. לא הייתה להן בחירה, אז כל אחת מהן מרדה בדרכה. מתנגדות השיטה למשל לא החזירו את הילד לבית הילדים כשברח הביתה, או שישנו ליד המיטה של הילד בבית הילדים. אמא אחת דאגה שתהיה תורנות קבועה של הורה שיישן עם הילדים, כדי שירגישו ביטחון במציאות של שתי שומרות לילה על יותר מעשרה ילדים. אחרות נעמדו על רגליים אחוריות וחוללו מהפכה, והן אלה שהביאו להפסקת השיטה בסופו של דבר".

לדברי צ'פלין, למעט תרצה מקיבוץ להבות הבשן, שבגיל 98 צלולה, כואבת ולא סולחת לעצמה על האימהות בתקופה הקשה של קום המדינה, כל האימהות בספר מספרות לעצמן סיפור שאפשרי לחיות איתו, גם אם הן כואבות את המציאות שהייתה. "במרחק הזמן גם אלה שהרגישו שנלקח מהן משהו והיו עושות אחרת לא מתאבלות על זה", אומרת צ'פלין. "אף אחת לא הייתה אמא מפקירה או כזאת שלא היה לה חשק לגדל ילדים. הן פשוט לא היו מסוגלת רגשית או שלא הייתה להן יכולת להתנגד לשיטה".

"בוחרת לא להסתכל אחורה בכעס"

נזהרת מלבקר את שיטת הלינה המשותפת אבל גם לא מהללת אותה. אוריין צ'פלין. צילום: שרון הורביץ אלתר

3 שנים עבדה צ'פלין על הספר. שיחות ארוכות ועמוקות הפכו למונולוגים קוהרנטיים, "וגם אני הייתי צריכה לנוח בין אמא לאמא". היא עצמה דור שלישי לקיבוצניקים משני הצדדים, אמא מקיבוץ שריד ואבא בגניגר. "הייתה בי סקרנות גדולה. יכולתי מאוד להזדהות עם האימהות מעשורים שונים, מזרמים שונים של הקיבוצים, גם עם אלה שחשבו שזה היה הדבר הכי טוב וגם עם אלה שחשבו שזה היה נורא".

ומה עם האמא הפרטית שלך?

"כל פעם שהייתי מסיימת הייתי מקריאה לאמא בטלפון. הייתי שומעת את משיכות האף. זה הספיק לה להקשיב. היא אף פעם לא רצתה לנהל על זה שיחות עומק. זה מכאיב לה ואין צורך ללחוץ עליה".

באשר לה עצמה, צ'פלין הולכת בין הטיפות. היא נזהרת לבקר את השיטה אך גם לא מהללת אותה. "מאז הספר אני חושבת על המשפט של גרסייה מרקס, שאמר 'החיים הם לא איך שאתה חי אותם, אלא איך שאתה מספר אותם לאחרים'. ואני מבלי דעת בוחרת לעצמי לספר את הסיפור הנוח. זה לא שאני מזלזלת בילדות קשה או כואבת, פשוט נוח לי להתייחס לזה שכך היו הדברים, שאף אחד לא עשה משהו בכוונה רעה. אני יודעת שאמא שלי הייתה עושה אחרת ומעדיפה לזכור את הדברים הטובים, איך הלכתי יחפה בשבילים שכולם הכירו, את תחושת החופש והביטחון בקיבוץ גדול וחזק. אם הייתי גדלה בבית הוריי כנראה הייתי מישהי אחרת, זו דלת מסתובבת".

את היית מסכימה לגדל את ילדייך בשיטה הזאת?

"לא. אבל אני מסתכלת על זה ומבינה שזאת הייתה רוח התקופה. היה קשה להתמודד עם האידיאולוגיה אז קשה לי לשפוט. אני לא הייתי מסוגלת לראות את ילדיי כל יום רק 4 שעות, אבל בשנים ההן זה לא משהו שאפשר היה לחשוב עליו או לערער עליו. כשהתחלתי לדבר עם האימהות שאלתי את עצמי איזו מין אמא אני, ודי מהר ראיתי שמה שמאפיין את האימהות שלי הוא ראקציה לילדות בבית הילדים. למשל, כבר בבית החולים בחרתי בביות מלא ולא רציתי שהילדים יהיו לשנייה בתינוקייה. את חדר הילדים בבית מיקמתי בצמוד לחדר השינה שלי. זה לא מושכל, זה פשוט היה על אוטומט לשים את הילדים הכי קרוב אלי. לא להחזיר למיטה אם הם קמו בלילה ובאו למיטה שלי. לא החלטתי רציונלית שאעשה בדיוק הפוך מאמא שלי. יחסית לחברותיי שאינן בוגרות השיטה אני אמא שמשחררת בקושי, מחזיקה את הילדים מתחת לסינר".

את נשמעת סלחנית כלפי הקיבוץ.

"זו דרכי לחיות עם זה בשלום. הרבה יותר קשה לבוגר השיטה כמוני שלוקח את זה למקום כועס, כי אם לא תסלח ולא תחמול – תחיה חיים של כעס. אני עושה את זה כדי לשמור על עצמי. אינני יכולה לתבוע את ילדותי ולא יכולה לשנות אותה, אז בוחרת לא להסתכל אחורה בכעס".

"היה לי נוח שהילדים בבית הילדים"

אהבה כאימא את הלינה המשותפת. נגה מור. צילום: שרון הורביץ אלתר

נגה מור חגגה ממש לאחרונה 81. היא נולדה וגדלה בקיבוץ מסדה, הוריה ממייסדי הקיבוץ, אך לצערה אף אחד משלושת בניה לא מתגורר בו. קולה של מור הוא קול ייחודי בספרה של צ'פלין בפרט ובשיח על השיטה בכלל: "אני מאוד אהבתי את החינוך המשותף", היא אומרת בגאווה. "אהבתי את הקשר עם הילדים בקבוצה מאוד מגובשת, עם חלקם אני בקשר טוב עד היום, ואהבתי את הקשר עם המטפלת הנפלאה שהייתה לנו, חמה ואוהבת. אבל ההצלה שלי הייתה אבא, חם, אוהב ומלא הומור".

למור היה קשר מורכב עם אמה. "אמא שלי הייתה נורא קיבוצניקית. היא הייתה מטפלת מצוינת, הילדים נורא אהבו אותה והייתה לה קבוצה קשה עם ילד מופרע. אבל כשאני הייתי באה לבית ההורים היא לא הייתה אף פעם בבית, ובכלל, היא הייתה קרה אלי. רוב הקשר היה עם אבא. ממרום גילי אני חושבת שהפריע לה שהוא אוהב אותי יותר מאשר אותה. היא לא נישקה ולא חיבקה ולא ליטפה. ברוב החגים הייתי על הבמה כי תמיד חיברתי את הפזמונים ורקדתי, והיא אף פעם לא ניגשה ואמרה לי שהייתי נהדרת, רק אבא. כשאבא נפטר לפניה והייתה לוויה, הלכתי לצידה ושמתי את ידי על כתפה. היא הורידה לי את היד. בקיצור, למדתי מאמא שלי איך לא להיות אמא ומאבא שלי איך להיות הורה".

מור אומרת שהיא מחבקת ומנשקת את ילדיה ונכדיה בכל הזדמנות, אבל היא מאוד לא מצרה על השנים בבית הילדים וגם את ילדיה גידלה כך. "לא הייתה לי בכלל ההתלבטות הזאת. היה לי מאוד נוח להשכיב אותם בבית הילדים והם גם היו ילדים נוחים, הלכו לישון ולא בלבלו את המוח עם כוס תה ופיפי וכל הדברים האלה".

מור הייתה (ועודה) אשת תרבות ומורה לדרמה, וגם נסעה לחו"ל במסגרת תפקידה. "היה לי נוח שהילדים בבית הילדים, זה שחרר אותי. לא הייתה לי מחשבה 'איזה כיף זה יהיה לגדל את הילדים לידי'".

החיים כבת להורים סוכני מוסד

הילדים כבר מבוגרים. למה הם עדיין כועסים עלי?

"אני אם שכולה לילדים חיים"

שוויון בין הילדים, יש דבר כזה?

בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה