"לנוח זה משעמם"

מה גורם לאנשים שיכולים להרשות לעצמם לצאת לפנסיה - לבחור להמשיך לעבוד ובתחום שונה לגמרי מזה בו עסקו כל ימי חייהם?

"בגיל צעיר אתה רץ עם הזרם כי זה הקצב של הזרם אבל בגיל הפרישה אתה פתאום אומר 'רגע, אולי נלך בכיוון אחר'? בעיני, הסיבה לכך היא שדווקא בגיל השלישי אפשר למצוא עיסוק מעניין כי זה לא נעשה מתוך לחץ למצוא עבודה אחרת אלא בצורה שקולה ומתוך הבנה כי המקום החברתי והכלכלי שלך מאפשר את זה", אומר ראובן בר (64) שיחד עם גיסו תמיר אניב (67) פתח לפני כמה חודשים קצביה חדשה בהרצליה פיתוח.

"הפנסיונרים של היום לא נחים. הם עושים המון דברים מתוך רצון ליצור, להשפיע ולהיות מעורבים ומוערכים. אנחנו היינו שכירים כל החיים ותראו אותנו היום, בפרישה, עצמאיים ופורחים".

ראובן בר גדל במושב ביצרון וחלם להיות טייס למרות שהיה לו ברור שבתור בן בכור יהיה עליו להיות הבן הממשיך במשק החקלאי של אביו. תמיר, לעומת זאת, לא חלם על דבר לדבריו, רק שאף שיהיה לו מקצוע לחיים. חייו של ראובן לקחו אותו אל עולם שירותי הביטחון ועם הפרישה מהמקצוע הסודי התמנה לסמנכ"ל בחברת eci - מחברות ההיטק הגדולות שפעלו בישראל לפני התנפצות הבועה של 2001.

גיסו שרצה להיות עתודאי וללמוד בטכניון, הפך לטייס, השתתף במלחמת יום הכיפור ובימים אלה הוא מסיים קריירה של 25 שנים ב"אל על". בתום הרשימה המקצועית המפוארת הזו ואחרי שעברו את הגיל 60, רגע לפני הפרישה לגמלאות הם פתחו את "מיט פוינט" יחד עם שותף שלישי שהוא בן למשפחת דאבח, בעלת אימפריית הבשר הישראלית.

ראובן בר ותמיר אניב. "עבודה בגיל 60 היא בחירה", צילום: לין לוי

"המעברים בחיי התרחשו כבדרך נס"

המיקום שהם בחרו לקצביה לא פשוט: בכניסה למתחם ההייטק של הרצליה פיתוח. מלבד יישון הבשר במקררי יישון יחידים מסוגם בארץ ומלבד מכירתו בחנות ואון ליין יש להם גם טאבון שבו נאפות פיתות עראיס הגורמות לעובדי האזור להסתער על החנות בשעות הצהריים.

ראובן: "לפני שהתגלגלתי לקריירה הרביעית הזו, המעברים שעשיתי התרחשו כבדרך נס. מלימודי אלקטרוניקה התקבלתי לקורס טייס אבל בגלל שגרמתי למפקדים להרבה כאב לב חזרתי במהרה ליחידה ללוחמה אלקטרונית.

גם הידיעה שאהיה חקלאי התנפצה די במהרה כי יומיים אחרי שאבי העביר לידיי את המשק, הבנתי שלא אוכל להיות פועל של אף אחד. מטעמי שלום בית פניתי לאבטחת אישים ומשם נשלחתי למיונים למוסד שבו נשארתי במשך 22 שנים, עד הפרישה ב- 2001".

תוך כדי שירות המדינה ראובן למד לתואר ראשון במנהל עסקים וניהול משאבים, הקים משפחה עם 2 ילדים ועשה תואר שני. לקראת סוף הלימודים קיבל הצעה מ-eci להיות סמנכ"ל משאבים והיה לאחד המנהלים הבכירים שהצליחו בדרך נס להציל את החברה מקריסה במשבר הגדול שפקד את ענף ההיטק ב- 2001 ובהמשך גם הנחיל שינוי ארגוני ותהליכי ניהול חדשים שהובילו אותה לצמיחה מחודשת ב- 2005.

במקביל, התגרש והתחתן שוב וכיום בגיל 64 הוא מכנה את עצמו "סבאבא" מכיוון שיש לו 2 נכדים מהילדים הבוגרים וילדה בת 10 שנולדה לו ולנורית, אשתו השניה. כשעזב את eci ב- 2008 הפך ליזם והקים סטארטאפים עד לרגע שבו נולד במוחו הרעיון לפתוח קצביה שבהמשך הצליח לסחוף אחריו גם את גיסו תמיר.

תמיר: "בזמני היה חשוב שיהיה מקצוע וקורס טייס לא היה עדיין בר השגה כמו שהוא היום. אז למדתי אלקטרוניקה ואחרי שלא התקבלתי לטכניון לעתודה, מצאתי את עצמי במיונים לטייס ונשארתי בצה"ל 20 שנה. ב-1993 הצטרפתי ל"אל על" והיום, מכוון שכבר עברתי את הגיל שבו מסיימים לטוס, אני עדיין בחברה, בתפקיד מדריך ובוחן תעופה אזרחית. בסוף השנה הזו אני מתכוון לפרוש באופן סופי".

 
ראובן בר ותמיר אניב. מעולם העסקים לעולם הבשר. צילום: לין לוי

ואין תכנון לנוח בקרוב?

תמיר: "כאשר סיימתי לטוס ובזמן שאני משמש כמדריך ובוחן, שמתי לב שנפח הדברים שאני עסוק בהם, קטן משמעותית. גם הפסקתי להיות כל הזמן עייף בגלל הג'ט לג התמידי וגם ירדה מכתפיי אחריות של 200 טון שיש לך כשאתה מטיס מטוס. מכיוון שבמהלך קריירת הטייס גם למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה וגם הנחיית קבוצות התחלתי לחשוב ולהתלבט מה יהיה העיסוק הבא שלי שבו אוכל להשפיע, ליצור ולהיות מעורב ומוערך. על מנוחה לא חשבתי".

ראובן: לנוח זה משעמם. אני מוצא את הזמן לקרוא וגם כדי לראות את הנכדים ולגדל את הילדה, אני מסדר לעצמי את הזמן הפנוי שצריך, כי אני עצמאי אז אני יכול. זה עניין של הפניית משאבים".

כיצד מקריירה בטייס, בהייטק, בביטחון ועם תארים באלקטרוניקה, בפסיכולוגיה ובניהול משאבי אנוש הגעת בסוף למכירת בשר?

ראובן: "הסיפור של "מיט פוינט" הוא לא סיפור על בשר. זה סיפור על חיבור בין אנשים על חברות ועל היכולת להמציא את עצמך מחדש. אני ממוצא רומני והמשפחה שלנו תמיד הייתה משפחה של אכלני בשר. יש לנו גם מסורת של אחת לשנה לצאת כולם יחד לצימר ולערוך משתה בשר שבו המנגל לא נכבה במשך שלושה ימים.

באחד האירועים האלה, בערך לפני עשור, לא הצטיידנו במספיק בשר ונסענו לעשות השלמות בקצביה של אכרם דאבח (דור שלישי למגדלי הבשר) שנמצאת בדיר אל אסעד. שם השתנו כל היוצרות וגם התפיסות שלנו על הבשר. החיבור שהתחיל סביב אהבה לבשר, הפך לחברות שהמשיכה גם לקשר בין המשפחות שלנו לבין המשפחה של אכרם ובהמשך הכול התחבר לשותפות עסקית".

תמיר: "באחד המשתים שלנו אכרם הצטרף אלינו וזו הייתה התחלה של מסורת משפחתית שבה הוא ומשפחתו והמשפחות שלנו היו אוכלים יחד את הבשר הנהדר של דאבח".

ראובן: "לפני 4 שנים כשבאתי לעשות אצל אכרם את קניית הבשר החודשית הביתה, הוא לקח אותי למקום שהיה בו רק טאבון שבו הכינו רק מנה אחת. זה היה עראיס, שהוא בסך הכול פיתה ממולאת בקציצת בשר אבל מרגע שנתתי את הביס הראשון ועד שסיימתי את המנה השלישית, לא הצלחתי לנשום מרוב התרגשות וזה בדיוק מה שאנחנו מכינים אצלנו בקצביה".

ובכל זאת, יש הבדל עצום בין לאהוב לאכול בשר לבין לפתוח קצביה בלב הרצליה פיתוח?

ראובן: "זה התחיל להתגבש כרעיון ערטילאי אבל הרצון לא להפוך ל"סתם לגמלאים" דחף את זה קדימה. גם בגמלאות היה לנו חשוב ללמוד דברים חדשים, ליצור משהו חדש ומעניין וזה התחבר לרצון של אכרם להתפתח ולהביא את בשורת הבשר האיכותי למרכז".

 
מיט פוינט. קצביה שהיא סיפור על חברות. צילום: שי גיל

כיצד מגיבים החברים שלכם למה שאתם עושים?

ראובן: "חלקם הגדול אומרים שנפלנו על הראש. אבל זה לא ההלם הראשון שהם חווים ממני. עשיתי כמה מעברים חדים בחיים והפכתי שוב לאבא בגיל שבו לכולם נולדים נכדים. חוץ מזה, אחרי ההלם הראשון של "השתגעתם?" תמיד גם מגיע הפרגון".

תמיר: "אותי שואלים למה אני צריך את הכאב ראש הזה ואני עונה שזה כאב ראש נעים. חלק מחברים מפרגנים ואומרים שהם לא היו מסוגלים לעשות כזה מהפך בראש".

ראובן: להמציא את עצמך מחדש זו קלישאה ומצד שני, אני בחיים לא הייתי עצמאי וזה מאתגר, מפתח ומרגש ללמוד איך להיות עצמאי אחרי כל מה שעשיתי בחיים. בגיל הזה מאוד קשה לחזור לשוק העבודה. כל מה שצריך הוא לעשות סוויץ' קטן בראש וזה מסתדר.

תמיר: "כשחיפשתי מה לעשות בפנסיה, הייתה תקופה שבה הלכתי לים, פגשתי פרלמנט של חברים, אכלתי ארוחות בוקר מפנקות אבל אחרי שישה חודשים הבנתי שזה פסימי מדי עבורי. יש לי חברים שאחרי הפרישה מטיילים להם בעולם ומאוד מרוצים מזה ויש לי גם חברים אחרים עם תוכניות להשתלט על העולם אחרי הפרישה. לי זה פחות מתאים.

בעולם העסקים לעומת זאת, אני מרגיש שאנחנו מביאים ערך מוסף שאין לאחרים ויש לזה המון חוזקות. גם אם זה לא יצליח בסופו של דבר, לא נפסיד הרבה, מקסימום לילדים שלנו יהיה קצת פחות, וגם זה לא נורא כי גם ככה יש להם הרבה יותר ממה שהיה לנו.

להבדיל מהחבר'ה הצעירים שפותחים מקומות חדשים, אצלנו אין לא סיכון ולא הימור, כי אין לנו את הצורך לספור כל גרוש וגם אם יש הפסדים זה לא כזה דרמטי. יש לנו את היכולת לחקור דברים לעומק ואנחנו לא מפחדים להודות בטעויות. אנחנו כבר לא צריכים את ההתנסות וההשתפשפות שדרושה לצעירים על מנת להיסגר על עצמם ואנחנו מביאים איתנו את כל הכלים האלה דווקא אודות לגיל שלנו. גם אין לנו חששות מכישלון או שלא יעריכו אותנו כי בגילנו פחות אכפת מזה, שנינו הוכחנו את עצמנו וזה הזמן הנכון ביותר להרפתקה עסקית חדשה כי זה הזמן שבו הבגרות החברתית הנפשית והמקצועית הופכות לכוח ממשי בעסקים".

 מוצאים עבודה בגיל השלישי

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה