הסיפור של תמרה (לזיכרון השואה והגבורה)

2003 עיר קטנה בדרום. תחילת אביב.

עיר קטנה בדרום. תחילת אביב. הירוק מתכסה באבק של הנגב. חמסין ראשון אחרי חורף מבורך בגשמים. השנה ירד כאן גשם פעמיים והיו רוחות חזקות. החום-אפור התכסה בירוק. עיר קטנה בנגב עם קניון די גדול. הבידור של התושבים הצעירים. לקשישים יש את בית הקשיש מטעם המתנ"ס עם טיולים מאורגנים לאילת ולירושלים וספריה. המון צלחות לווין מקשטות את גגות הבתים הישנים בני השלוש קומות. הקשישות מכורות לטלנובלות ספרדיות מיובאות מקולומביה ומדובבות לרוסית. עיר קטנה ושקטה אשר מידי פעם מזעזע אותה מקרה רצח שבא מידי רוסי שיכור אשר רצח את אשתו או את חברו או את עצמו.

שתי קשישות פוסעות על המדרכה הרחבה. שתי הקשישות פוסעות לאט לאט. קצת קשה להן לנשום את האוויר הלוהט היבש. הן חייבות לצאת לטיול כל יום כדי לא להתנוון. ככה הרופא אמר להן. הן פוסעות לאט לכיוון הקניון הקריר כי הן צריכות לקנות את התצרוכת היומית של שתי עגבניות לסלט ושני מלפפונים וחבילת בצל ירוק בה הן מתחלקות חצי חצי. הן מדברות. האחת קולנית שומעים אותה מקצה העיר לקצה השני והשניה שקטה, היא מקשיבה לא מסוגלת להשחיל מלה עד שהראשונה תגמור לדבר.

הן מתקרבות לסופרמרקט בקניון, קולה של הקשישה הקולנית דועך ויורד בכמה אוקטבות ויורד עוד עד שהיא משתתקת כאשר היא עוברת בדלתות של הסופר. איש הביטחון שניצב בפתח מסתובב לצד השני ועושה עצמו כאילו הוא לא רואה אותן עוברות. הקשישה הקולנית מרימה את הראש בהפגנתיות ועוברת לידו מהר. הקשישה השקטה ממהרת אחריה.

"בפעם הבאה אני אכניס לכאן בומבה" אומרת הקשישה הקולנית בקול די שקט

"כן את זה אנחנו יכולות לעשות, סאשקה לא בודק אותנו אף פעם"

"שְטוֹבִּי צ`וֹרְט יִבוֹ פַּבְּרָל (שהשד יקח אותו)" מסננת הקשישה הקולנית בזעם.

הן מסיימות את הקניות ואורזות בשקית פלסטיק. הן יוצאות מהסופר ומתיישבות על ספסל דקורטיבי שניצב מול הסופר בקניון הקריר. הקשישה הקולנית נועצת עיניים זועמות במאבטח שעומד בדלת הסופר ולא מסתכל לכיוון שלה. היא מתבוננת בו ועיניה מתמלאות דמעות. היא נאנחת ומקללת את החיים ומבקשת את נפשה למות. הקשישה השקטה מנסה לנחם אותה, אומרת לה מלות נחמה נדושות זורקת לה כמה קלישאות שלא מעודדות אותה בכלל. הדמעות זורמות. הקשישה יושבת על הספסל ובוכה. המאבטח מפנה את גבו לשתיהן.

"בואי הביתה עוד מעט מתחילה הסדרה ירח פראי" אומרת הקשישה השקטה.

"טוב. הלכנו. אלוהים ישלם לו כגמולו" מסכמת הקשישה הקולנית וקמה והן חוזרות הביתה.

******

1993 עיר קטנה בדרום סוף יוני. חם.

ארוחה משפחתית של יום שישי. תמרה הגיעה אל ביתו של הבן לבקר את הנכד ולחלוק עם המשפחה הקטנה את ארוחת ערב שבת. הכלה מחמיצה פנים, אבל ככה היא מאז שהילד התחתן. הילד בן חמישים ומשהו ונשוי כבר שש שנים. יש לו בן חמוד שהוא נכדה האהוב של תמרה והיא מוכנה לתת את חייה עבורו. הכלה מנצלת את אהבת הסבתא לנכד וכאשר נוח לה היא מנצלת את הסבתא כבייבי סיטר ומטפלת. כאשר זה לא נוח לה, היא מחמיצה פנים ועושה פרצופים לסבתא הקולנית והמעצבנת הזאת.

"אימא, זה נכון מה שמספרים?"

"מספרים המון דברים, למה אתה מתכוון?"

"היית זונה של קצין גרמני?"

"לא הייתי זונה של אף אחד" ההלם מקפיא בה את דמה. בפנים היא מבוהלת.

"אז מי היה היינריך?" הילד לא מרפה. פניו חמורות והיא מרגישה כאילו היא עומדת למשפט.

"היינריך הוא האיש שהציל את החיים שלי ואת החיים שלך ושל אחיך"

"הייתם נשואים?" הוא לא מרפה.

"לא היינו נשואים, אבל אהבנו אחד את השני"

"את שכבת איתו? נכון? את גרת איתו, נכון?"

"הוא הציל את חיי ואת חייך" הקשישה צועקת ודמעות בקולה.

"אז כן היית זונה של קצין גרמני" הבן מציין בקור.

"לא הייתי זונה, אהבתי אותו והוא אהב אותי" הקשישה בוכה, הדמעות זולגות על לחייה בנתיבי הקמטים העמוקים, מרטיבות את פניה המקומטות ומטפטפות אל הצלחת האוכל שנותרה מלאה למחצה.

"את לא אימא שלי יותר. צאי מכאן ואל תחזרי אף פעם. אל תתקרבי לילד זונה. אני לא מכיר בך כאם" קולו של הבן אכזרי וקפוא. עיניו מלאות זעם ורשע.

הוא קם ממקומו, פותח את דלת הכניסה של דירת השיכון הקטנה וממתין לאימו שתצא מביתו ומחייו. הכלה מחייכת לעצמה בשקט. הנכד פורץ בבכי כי הוא לא יודע למה אבא כל-כך כועס ולא מבין למה סבתא בוכה ולמה הוא צריך לצאת מחיקה החם ולמה היא הולכת.

*******
1943 פולין דירז`ונוב סוף דצמבר.

כל הזיכרונות קפואים בזמן, עוצרים בתוכם עבר ותפארת, עוצרים בתוכם עולם ישן. עולם שהיה ואיננו עוד. רחוב צר בדירז`ונוב. בחוץ משתוללת רוח קפואה ופתיתי שלג מעורבים בגשם קר מתערבלים ויורדים על התור הארוך של האנשים שניצבים בקור מול חנות אפורה מקווים בליבם כי ישארו כמה ככרות לחם עד שיגיע תורם. הם מרגישים את הקור, אבל מתעלמים ממנו. להביא לחם הביתה זה יותר חשוב.

תמרה עומדת בתור הארוך. כמעט בסוף, אחריה עומדים איזה עשרה אנשים ולפניה איזה חמישים לפחות. קר לה. מאוד קר לה. היא לובשת שמלה דקה ועליה שָל שהשאילה לה השכנה ששומרת על שני הילדים הקטנים. בתמורה לשמירה התחייבה תמרה להביא לחם גם לשכנה. היא עומדת בתור, קופאת מקור, שפתיה כחולות, דמעות בעיניה היפות ומתפללת שיגיע כבר תורה. בידיה הקפואות היא מחזיקה כמה זלוטי ומקווה שיהיה למטבעות שימוש. שישאר לחם.

כל התור קופא לפתע. מקצה הרחוב בצר מתקרבים כמה חיילים גרמנים. הם צועדים על המדרכה בהחלטיות, במדים אפורים ומגפיים מבריקות. התור קופא מפחד. החיילים מתקרבים ועומדים ומתבוננים באנשים המפוחדים בתור. אחד מהם ניגש באקראי למישהו באמצע התור ומבקש תעודות. תמרה קפואה מהקור והפחד. היא לא הביאה את התעודות. היא מנסה לחמוק בשקט, אבל אחד הקצינים קולט אותה בעיניו ומסמן לה לגשת אליו. היא ניגשת אליו, פחד נשקף מעיניה הכחולות.

"מה אישה יפה כמוך עושה בתור הזה?" הקצין מחייך אליה בחביבות.

"אדוני, אני צריכה לקנות לחם" תמרה מנסה לחייך.

"זה כל מה שאת צריכה? רק לחם?"

"אני צריכה גם חלב, בשר וביצים ועוד המון דברים ששכחתי כבר את טעמם" תמרה מתעודדת ומנסה להתלוצץ עם הקצין הגרמני. פתאום היא מרגישה שהפעם היא תצא מזה בשלום.

"איפה בעלך?" שואל אותה הקצין לפתע

"אני לא יודעת. באו ולקחו אותו, אמרו הוא בחור חזק ויש עבודה במחנות"

"מתי זה קרה?"

"לפני חצי שנה בערך"

"ומאז את לבד?" הקצין נראה כאילו מתעניין ברצינות.

"אני לא לבד. יש לי שני בנים קטנים שאני צריכה להאכיל אותם"

"בני כמה הבנים ואיפה הם עכשיו?"

"הגדול בן שנתיים וחצי והקטן בן תשעה חודשים והשכנה שומרת עליהם"

"בואי איתי"

תמרה מבוהלת הולכת עם הקצין הגרמני. קר לה והפחד מקפיא אותה מבפנים. הם הולכים לאורך הרחוב עד שמגיעים למכונית צבאית שחונה ליד המדרכה. הקצין מסמן לה להכנס ותמרה כמעט בטוחה כי היא לא תראה את בניה יותר. הקצין התיישב ליד ההגה והם נסעו. הם לא נסעו הרבה זמן. תוך עשרים דקות המכונית עצרה ליד בניין של חמש קומות והקצין הזמין את תמרה להתלוות אליו. הם עלו ברגל חמש קומות ונכנסו לתוך דירה גדולה. בחדר המגורים דלקה האש באח וריח טוב של אוכל היה באוויר.

מתוך המטבח יצאה אישה וברכה אותו בשלום בגרמנית. הוא אמר לה משהו והיא ענתה וחזרה למטבח. הקצין הזמין את תמרה לשבת והציע לה ארוחה. האישה הגרמנייה הגישה להם מרק כופתאות כבד ותפוחי אדמה עם נקניקיות וכרוב כבוש. עד היום זוכרת תמרה את טעמו הנפלא של האוכל ואת החום ששרר בחדר. הם אכלו בשקט. לא דיברו כל הארוחה. הקצין אכל בתיאבון ותמרה אכלה וחשבה על השכנה הרעבה ועל שני בניה שממתינים לארוחה שהיא הייתה אמרוה להגיש להם.

אחרי שסיימו לאכול הם עברו לחדר המגורים. האישה הגרמנייה הגישה לקצין שנאפס ולתמרה תה מתוק. הקצין הביט בתמרה מהורהר ותמרה ציפתה לסוף הביקור כשהיא מקווה שהוא ייתן לה לפחות לפעם הזאת כמה מצרכים כדי שהיא תוכל להכין ארוחה סבירה.

"שמי היינריך" הוא הציג את עצמו.

"אני תמרה"

"את אישה מאוד יפה תמרה" הוא חייך אליה.

"תודה" ענתה תמרה במבוכה.

תמרה הייתה אישה בת עשרים ושתיים נמוכה ומלאה במקומות הנכונים. למרות שתי הלידות החזה שלה ניצב זקור וגאה והישבנים שלה התנוססו גמישים ועגולים ומזמינים. היה לה עור צח ובהיר, עיניים כחולות ושיער ערמוני. היא הייתה יותר סקסית מאשר יפה. עכשיו היא הביטה במבוכה בקצין הגרמני יודעת בערך איזה הצעה הוא עומד להציע לה.

היינריך קם ממקומו, הקים את תמרה והתכופף אליה ונשק לה על הלחי. הוא הושיט לה יד ולקח אותה למטבח. שם במטבח הוא אמר כמה מילים בגרמנית לעובדת שלו והיא לקחה סל גדול ומלאה אותו בכל מיני דברים מהמזווה. כאשר הסל היה מלא, הוא לקח את הסל והם ירדו למכונית. הוא התיישב ליד ההגה וביקש מתמרה שתגיד לו איפה היא גרה. תמרה הנחתה אותו ותוך כדי נסיעה הוא הסביר לה מה בדעתו לעשות.

"את הסל הזה אני מביא לשכנה שלך ששומרת על שני הבנים, את תעברי לגור איתי"

"אני לא יכולה, יש לי שני בנים קטנים"

"ניקח גם אותם. יש לי בית בכפר ליד דירז`ונוב. הם יהיו איתנו"

תמרה מהנהנת בראשה. מסכימה. מתלהבת בשקט בתוך ליבה. לא מאמינה למזלה הטוב. הם מגיעים אל בניין מגוריה של תמרה. עולים למעלה אל השכנה. בכי של ילדים רעבים נשמע מתוך הדירה. השכנה פתחה להם את הדלת ונבהלה לראות את הקצין הגרמני. תמרה הרגיעה אותה בשקט בפולנית. הסבירה לה כי הוא איש טוב ובישרה לה כי הביאו לה אוכל. תמרה אספה את שני הבנים הקטנים, שמה בידו של כל אחד מהם פרוסת לחם ונפרדה מהשכנה בדמעות וחיבוקים והבטחות כי תגיע לביקור.

הם עברו לגור בבית בכפר. הקצין הגרמני היה ממונה על החיילים שהוצבו בתוך העיר. תמרה לא זוכרת במדויק את התפקיד שלו, היא זוכרת שהיה לו הרבה זמן פנוי להיות איתה. הם חיו בכפר. לא חסר להם אוכל ומיטה חמה. הילדים התרוצצו חופשיים בשדות ואישה פולניה השגיחה עליהם כאשר תמרה והיינריך נעדרו מהבית. האישה הפולנייה הייתה אחראית גם על משק הבית והבישולים. פעם בחודש ביקרה תמרה את השכנה שלה סימה וכל פעם דאגה להביא לה סל מצרכי מזון בזכות נדיבותו של היינריך.

תמרה והיינריך חיו בזוגיות מאושרת עד סוף המלחמה. על סופה של המלחמה הם התבשרו כאשר חזרו מפיקניק על גדות נהר הויסלה ביום אביבי נאה. תמרה ידעה כי הגיע הזמן לסיום הקשר עם הקצין הגרמני. תמרה לא ידעה מה צפוי לה. הם לא דיברו על פרידה כל עוד הוא המשיך לשרת בפולין. יום אחד הוא הגיע הביתה ולפי המבט העצוב שלה היא ידעה כי היינריך חוזר הביתה לגרמניה.

"אני חוזר לגרמניה" הוא אמר לה במבט עצוב.

"הגיע זמן להיפרד" ענתה לו תמרה ועיניה מלאו דמעות.

"בואי איתי, את והבנים. יש לי בית בגרמניה, נמשיך לגור ביחד"

"המלחמה נגמרה, אתה באמת רוצה אותי שם?"

"אני אוהב אותך, תמרה. אני אוהב גם את הבנים" הוא היה כנה.

הם ארזו את מה שהיה שלהם וביום קיץ נאה לקראת הסתיו הגיעו למינכן בגרמניה. היינריך השתחרר מהצבא והתחיל לעבוד במקצועו האזרחי כמהנדס חשמל במינכן. גרמניה הייתה שסועה אחרי המלחמה ומפוררת. הוא עבד בחברה גדולה כשכיר ותמרה גידלה את ילדיה שביקרו בבית הספר וניהלה את משק ביתו של היינריך. הלילות שלהם היו סוערים ומלאי תשוקה. תמרה סיפרה לי פרטים על הלילות הסוערים ועל הסקס הפראי שהיה ביניהם ועל האהבה שהיא לא תשכח אותה לנצח.

האהבה הנהדרת הזאת הגיעה לסופה המר בפברואר שנת שישים ואחת כאשר היינריך התחשמל למוות ממכת ברק שפגעה באיזה עמוד חשמל עליו הוא עבד. תמרה נותרה לבד עם שני בניה. תמרה בכתה על מותו של היינריך והזילה המון המון דמעות, אבל החיים נמשכים כמו שהיא הצהירה בקולה הרועם והיא התחילה להתקרב לקהילה היהודית שחיה במינכן.

הקהילה היהודית לא קיבלה אותה בסבר פנים יפות בלשון המעטה. כולם ידעו כי היא חיה עם גרמני ובזו לה, אבל תמרה עדיין מלאת שמחת חיים עשתה בכל זאת מאמצים להתקבל לקהילה. היא הגיעה לפגישות במועדון הקהילתי והתנדבה לכל מיני עבודות שרות למען הקהילה והשקיעה מאמצים כדי להיות מקובלת. אחרי שנה של מאמצים, קיבלו אותה בהסתייגות ויותר מזה היא לא רצתה כלום. באחת מפגישות המועדון היא פגשה את מר וייס.

מר וייס. ככה היא קראה לו תמיד וככה היא קוראת לו עד עצם היום הזה. מר וייס בן חמישים וארבע והיה אלמן כחמש שנים עם ילדים בוגרים ונשואים שתי בנות ובן, התאהב בתמרה הקולנית והשמחה. הוא הציע לה נישואים והציע לה לעלות לישראל אם היא מסכימה. תמרה לא ידעה אפילו על קיומה של מדינת ישראל. היא הסכימה כי מר וייס סיפר לה שתמיד חם בארץ ישראל ויש המון אור והרבה שמש. יש שם גם תפוזים ולימונים הוא פיתה אותה כי ידע כמה היא אוהבת את פירות ההדר.

מר וייס חיסל את עסקיו בגרמניה ועם הון קטן הם עלו לישראל. השנה הייתה שנת שישים וחמש, הבנים שלה היו כבר בוגרים. הם התיישבו בעיר הקטנה בדרום. הבן הצעיר נרשם לטכניון בחיפה והבן הבכור עבד בעבודות מזדמנות. החיים היו די יפים. תמרה אף פעם לא למדה לדבר עברית. היא מדברת עברית של עולים חדשים למרות שהיא כבר ארבעים שנה בארץ. העברית שוברת לה את השיניים וחוץ מזה היא החליטה, מי שרוצה לדבר איתי, שילמד פולנית.

מר וייס פינק את תמרה ונתן לה את כל מה שהיא רצתה. הוא קנה עוד שתי דירות בעיר הקטנה למקרה שהבנים שלה יתחתנו ויצטרכו מקום למשפחות שיקימו. הוא אהב את תמרה עד יום מותו בשנת שבעים ותשע. יום בהיר אחד הוא חטף התקף לב ומת מוות מהיר כשהוא משאיר את כל רכושו והונו לתמרה. תמרה בכתה על מותו של מר וויס. עד היום היא מתגעגעת אליו ומדברת עליו בחום וחיבה. החיים נמשכים.

הבנים של תמרה התחתנו. הקימו משפחות. הבן הבכור המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונשא לאישה אחות שפגש באחד הפאבים בבאר-שבע. נולד להם בן. תמרה מימנה להם את רכישת מכשירי החשמל כמו מקרר, טלוויזיה, ווידאו, תנור ורהיטים לסלון וחדרי השינה. תמרה כיסתה להם את מ