זוהר בהלול בעל העברית המשובחת

הוריו היו אנשים משכילים שולטים בכמה שפות, הבית היה מלא בכתבי עת ובספרים, זוכר הוא בית פתוח עם אנשי ספרות ומשוררים בעיקר ערבים, אמו היתה הרוח החיה, היתה עתונאית בשנות ה-50 וסופרת כותבת לא מעט שנים.

אבא לא היה הערבי הקלאסי, למרות היותו משכיל לוליין של שפות , הוא ידע שהכוכב בבית והכריזמה שייכת לאימי, איפשר לה דרור להתנייד במרחבים שהיא כל כך חפצה, איפשר לה להתחבר לכותבים ליצירות ולשדר ברדיו.

בנוף שלנו היא היתה יוצאת דופן פמניסטית, לא כולם אהבו את זה, אך היא המשיכה בדרכה, מתכנסת עם נשים ערביות ומטיפה להן לא להיות רק ביח"ר לילודה, אלא לצאת למרחבים ולממש את עצמן, באותה עת זה נתפס ככפירה, בלתי נתפס היה שאשה ממרידה נשים , אך המשיכה בדרכה באומץ לב ובנחישות.

שתי נשים דומיננטיות היו בחיי, אימי ורעייתי (שכבר אינן בחיים), רעייתי היתה אשה מדהימה שידעה לטוות את החוטים של המשפחה ברגישות מופלאה, אשה שריתקה וסיקרנה אותנו במשך כל החיים. כמו אבי גם אני הייתי האנדרדוג  לצידה כי מי אני לעומת תבונתה וחווכמתה ודעתנותה? היא גרמה לחיי ללבלב גרמה לחיי להיות יותר מענינים ומאתגרים, לצערי שתיהן כבר אינן.

הרגשתי שנכשלתי במלחמה החשובה ביותר בחיי, הכשלון היה שלא יכולתי להיות במקומה ולהיפרד מהחיים לפניה, התחושה היתה רגש אשמה נוראי למה היא ולא אני? תחושת האשמה נובעת מאהבה ללא תקנה, מהתלות הבלתי מוגבלת, מהחיבור יוצא הדופן הזה במשך שלושים ושלוש שנים.

אם אני כובר כותב על זוהר בהלול, אי אפשר לפסוח, על העברית המשובחת שבפיו, אני מפלרטט עם השפה העברית באהבה ובעונג, שפה מאד עשירה מאד אקספרסיבית, לצערי האדם הממוצע  מסתפק במאה מילים, השפה העברית והערבית הן אחיות, אם תקבץ מילים משתי השפות תגיע למאות מילים דומות, יש ברית דמים בין שתי השפות, הייתי מאד שמח אם ברית זו  היתה מתקיימת גם בחיי היומיום.

לאורך השנים ליוותה אותי תקווה, שהדברים ישתנו הייתי אופטמיסט, האמנתי בתקווה שהשחור יהפוך ללבן, והמנהרה לא תמשיך העלטה לטבול בה.

עם השנים האמנתי שמשהו ישתנה באופן חיובי , לצערי איני רואה שינוי, אך אני חושב שהתקווה היא הכח החזק ביותר בעולם, כן יש תקווה והיא מבעבעת.