ארי ואני בירושלים(התחלה)
לילה.אני מתעוררת לקול טירטורו של אופנוע.שתיים אחר חצות.החדר מואר מעט מהפנס ברחוב.לידי כמו צל עובר.
כבר התרגלתי להיות לבד.לבקר יטלפנו אלי הבנים לשאול לשלומי.לפעמים הנכד מטלפן,כשהוא יכול,מקורס הטייס.מספר"רק מה שמרשים לי"זה כבר שנים אחדות כשאני מתעוררת בלילה צל עובר ומלטף את פני."זוהי אשלייה אופטית"אני חושבת לי"זה בגלל הנקודות השחורות שלעתים מופיעות לי בעיניים"הרופא אומר שהתאמצתי מדי בחדר הכושר.אבל הצל אפרורי,חולף בליטוף.אין הוא מפחיד כמינהגן של רוחות בסרטים.מלטף ונעלם מייד.רופא העיניים אומר שיעבור לי עם הזמן,הנקודות האלה תעבורנה להן.איני מספרת לו על הצל החד פעמי,החולף ועוטף אותי .
כשאיני יכולה להרדם אני מרגישה את ארי,כל אתר שביקרנו,כל מילה שאמרנו.בעיקר אני זוכרת אותנו בירושלים.
גם אם גופי שכח את ההתרגשות הגדולה,כשאני רואה נאהבים בסרט,כזו אהבה גדולה,מרגשת,אני ניזכרת
ויודעת איך זה מרגיש ומבינה כיצד חשות הדמויות בסרט.
אני יכולה לראות היטב את ברכת השולטן וגיא בן הינום.כאן,בצד ימין,אתה מסביר לי,העלו ילדים למולך,אש מזה וברכת מים מזה ואנו בתווך.בגיא בן הינום לא מעלים עוד קורבנות אדם ובברכת השולטן אין מים.הם עלו במדרגות האינסוף והתאדו.
בערב אנחנו יורדים במישעול הצר למי נפתוח."ליפתא"אתה אומר לי.עצי אורן משתפלים בחשכה.אני מחפשת את המילה ליפתא בזיכרוני מהברית החדשה.
(להיום די בקטע הזה)
מאחל לך המשך מותח לסיפור השזור באהבה והיסטוריה.