מדפסת תקועה
על טכנולוגיה ועל נחישות

במדפסת המשולבת נתקע דף. הוצאתי את מגרת הדפים והצצתי פנימה. שולי הדף התקוע ניבטו מעלי. משכתי בעדינות. פיסת נייר נתלשה. ניסיון נוסף הותיר אותי עם פיסה נוספת ביד.
פתחתי מלמעלה, חשפתי את הטונר, כלומר המיכל עם הצבע. קירבתי את מנורת השולחן, הרכבתי את משקפי הקריאה, לחצתי לפי ההוראות של ה"עשה". כלום לא זז. הנעתי קצת לכאן וקצת לשם, ושום-כלום. חזרתי על כל התהליך פעם נוספת: סגרתי, פתחתי, לחצתי, משכתי. תקוע. התחשק לי למשוך בכוח, להתפרע,אבל מראה מדפסת שבורה שעלה בדמיוני גרם לי לוותר על התענוג המפוקפק שבשחרור התסכול בדרך הזאת.
השבתי הכול למקומו. מה עכשיו? ידיד אחד אמר לי: תמצאי איזה ילד בסביבה, הוא ישחרר לך בלי בעיה. ילדים אני לא מכירה כאן. למחרת היה אצלי ידיד אחד, מנהל גדול. אמרתי לו: שמע, תקלה קטנה, בוא תראה. פתח, לחץ, משך. שום דבר לא זז. . האגו שלי השמיע אנחת רווחה סמויה, אבל הדף נותר לכוד, והמדפסת תקועה.
עייפתי. הרפיתי והלכתי לישון.
למחרת ראיתי את השכן. שאלתי אם לרגע הוא יכול לבוא ולהציץ. בא ופתח ולחץ ומשך וכלום לא קרה. לא כדאי בכוח, אמר. אכן, לא כדאי, חשבתי בצער.
פתאום נזכרתי – בקניון יש חנות מחשבים. מדפסת תקועה, אמר שם הבחור הצעיר, אין לנו כאן מי שיטפל בזה. אבל זה רק דף תקוע, וזה רק למשוך נכון את הטונר, התעקשתי.
הוא בשלו. צודק, למה לו להסתבך, מה ירוויח מזה.
בדרך חזרה מהקניון קלטתי שלט של חנות לתיקון מחשבים. בבית איתרתי את. מספר הטלפון והתקשרתי בתקווה. הפקידה אמרה: עוד חצי שעה הוא יהיה. כעבור 40 דקות התקשרתי. הוא היה. אמרתי לו: רק להוציא דף תקוע, וזה בטח הטונר שתוקע. והוא אמר: 120 ש"ח פלוס מע"מ, זה זמן וזה הפרנסה שלי.
אמרתי לו: ברור, אתה את שלך יודע. אני לא מתווכחת. בינתיים לא, תודה.
חזרתי ופתחתי וראיתי שיש ברגים סביב הטונר. אם אשחרר את השניים הסמוכים לו, ייתכן שישתחרר גם הוא, וכך אוכל לחלץ את הדף התקוע. הברגים השתחררו בקלילות עם המברג שקיבלתי מבעל הבית.
הטונר נשאר במקומו. שחררתי בורג נוסף. הוא נפל אי שם לתחתית המדפסת. לא, אני לא מתרגזת על בורג שנעלם. יש הרוגים בסוריה, יש חולים בכל העולם. משכתי את מגרת הדפים והפכתי אותה. בינגו – הבורג נפל מתוכה. שלושה ברגים משוחררים, והטונר עדיין תקוע. החזרתי במהירות את כל השלושה למקומם. החזרתי את המברג לבעל הבית.
מאה ועשרים שקלים חדשים פלוס מע"מ. אני יכולה לעמוד בזה. נתקע נתקע, אין מה לעשות. צריך לשחרר, אחרת מה טעם במדפסת משולבת.
כמעט הרמתי דגל לבן, כשנתקל מבטי במספר הטלפון של הספק, שהיה מודבק על גבי המדפסת. התקשרתי. הפקידה אמרה שיש שירות תמיכה ונתנה לי את מספר הטלפון.
דרך המענה הקולי הגעתי למחלקת התמיכה. דקות ארוכות ואיש לא ענה. חייגתי שוב. הפעם לחצתי על אפשרות מדור המכירות. שניות ספורות ומישהי ענתה: שלום, איך אפשר לעזור? אמרתי איך. אמרה שאשאיר לה מספר טלפון ויחזרו אלי.
והם חזרו, במסגרת הזמן. התחלה טובה. הטכנאי שאל ואני הסברתי. לפתוח מקדימה – פתחתי. להוציא את מגרת הדפים – הוצאתי. להוציא את הטונר –. זהו, את זה בדיוק אני לא מצליחה לעשות. סובבי את המדפסת כך שתהיה עם הגב אליך - סובבתי. משכי את הפתח - משכתי והוא נפתח. ראיתי את הדף התקוע. תלחצי על הכפתור הירוק - לחצתי בציפייה דרוכה. שולי הדף הסורר ניגלו לעיני. משכתי בשמחה וכלום. אין ברירה, הוא אמר, תבקשי במרכזייה שיגיע איש שירות.
את כבר לא במסגרת השירות, אמרה הפקידה. מאתיים וחמישים ש"ח פלוס מע"מ.
זה רק דף תקוע, התעקשתי בעייפות.
הוא מגיע במיוחד וזה זמן עבודה.
אמרתי: בינתיים לא, תודה.
בתוך תחושת ההשלמה ניעור בי פתאום זיק של הרפתקנות. סובבתי שוב את אחורי המדפסת אלי, פתחתי את דלת הסתרים, אחריה את דלת הקסמים, אחזתי בשולי הדף שהציצו מאחור ומשכתי. לאט לאט, בעדינות אך בנחישות, בקצב אחיד, בעוצמה מתאימה. כמו חילוץ ולד מרחמו. עוד קצת, עוד קצת. הדף נע לאטו. ריח ניצחון עמד באוויר. זהירות, הנה זה בא,
הדף בחוץ.
פתחתי מלמעלה, חשפתי את הטונר, כלומר המיכל עם הצבע. קירבתי את מנורת השולחן, הרכבתי את משקפי הקריאה, לחצתי לפי ההוראות של ה"עשה". כלום לא זז. הנעתי קצת לכאן וקצת לשם, ושום-כלום. חזרתי על כל התהליך פעם נוספת: סגרתי, פתחתי, לחצתי, משכתי. תקוע. התחשק לי למשוך בכוח, להתפרע,אבל מראה מדפסת שבורה שעלה בדמיוני גרם לי לוותר על התענוג המפוקפק שבשחרור התסכול בדרך הזאת.
השבתי הכול למקומו. מה עכשיו? ידיד אחד אמר לי: תמצאי איזה ילד בסביבה, הוא ישחרר לך בלי בעיה. ילדים אני לא מכירה כאן. למחרת היה אצלי ידיד אחד, מנהל גדול. אמרתי לו: שמע, תקלה קטנה, בוא תראה. פתח, לחץ, משך. שום דבר לא זז. . האגו שלי השמיע אנחת רווחה סמויה, אבל הדף נותר לכוד, והמדפסת תקועה.
עייפתי. הרפיתי והלכתי לישון.
למחרת ראיתי את השכן. שאלתי אם לרגע הוא יכול לבוא ולהציץ. בא ופתח ולחץ ומשך וכלום לא קרה. לא כדאי בכוח, אמר. אכן, לא כדאי, חשבתי בצער.
פתאום נזכרתי – בקניון יש חנות מחשבים. מדפסת תקועה, אמר שם הבחור הצעיר, אין לנו כאן מי שיטפל בזה. אבל זה רק דף תקוע, וזה רק למשוך נכון את הטונר, התעקשתי.
הוא בשלו. צודק, למה לו להסתבך, מה ירוויח מזה.
בדרך חזרה מהקניון קלטתי שלט של חנות לתיקון מחשבים. בבית איתרתי את. מספר הטלפון והתקשרתי בתקווה. הפקידה אמרה: עוד חצי שעה הוא יהיה. כעבור 40 דקות התקשרתי. הוא היה. אמרתי לו: רק להוציא דף תקוע, וזה בטח הטונר שתוקע. והוא אמר: 120 ש"ח פלוס מע"מ, זה זמן וזה הפרנסה שלי.
אמרתי לו: ברור, אתה את שלך יודע. אני לא מתווכחת. בינתיים לא, תודה.
חזרתי ופתחתי וראיתי שיש ברגים סביב הטונר. אם אשחרר את השניים הסמוכים לו, ייתכן שישתחרר גם הוא, וכך אוכל לחלץ את הדף התקוע. הברגים השתחררו בקלילות עם המברג שקיבלתי מבעל הבית.
הטונר נשאר במקומו. שחררתי בורג נוסף. הוא נפל אי שם לתחתית המדפסת. לא, אני לא מתרגזת על בורג שנעלם. יש הרוגים בסוריה, יש חולים בכל העולם. משכתי את מגרת הדפים והפכתי אותה. בינגו – הבורג נפל מתוכה. שלושה ברגים משוחררים, והטונר עדיין תקוע. החזרתי במהירות את כל השלושה למקומם. החזרתי את המברג לבעל הבית.
מאה ועשרים שקלים חדשים פלוס מע"מ. אני יכולה לעמוד בזה. נתקע נתקע, אין מה לעשות. צריך לשחרר, אחרת מה טעם במדפסת משולבת.
כמעט הרמתי דגל לבן, כשנתקל מבטי במספר הטלפון של הספק, שהיה מודבק על גבי המדפסת. התקשרתי. הפקידה אמרה שיש שירות תמיכה ונתנה לי את מספר הטלפון.
דרך המענה הקולי הגעתי למחלקת התמיכה. דקות ארוכות ואיש לא ענה. חייגתי שוב. הפעם לחצתי על אפשרות מדור המכירות. שניות ספורות ומישהי ענתה: שלום, איך אפשר לעזור? אמרתי איך. אמרה שאשאיר לה מספר טלפון ויחזרו אלי.
והם חזרו, במסגרת הזמן. התחלה טובה. הטכנאי שאל ואני הסברתי. לפתוח מקדימה – פתחתי. להוציא את מגרת הדפים – הוצאתי. להוציא את הטונר –. זהו, את זה בדיוק אני לא מצליחה לעשות. סובבי את המדפסת כך שתהיה עם הגב אליך - סובבתי. משכי את הפתח - משכתי והוא נפתח. ראיתי את הדף התקוע. תלחצי על הכפתור הירוק - לחצתי בציפייה דרוכה. שולי הדף הסורר ניגלו לעיני. משכתי בשמחה וכלום. אין ברירה, הוא אמר, תבקשי במרכזייה שיגיע איש שירות.
את כבר לא במסגרת השירות, אמרה הפקידה. מאתיים וחמישים ש"ח פלוס מע"מ.
זה רק דף תקוע, התעקשתי בעייפות.
הוא מגיע במיוחד וזה זמן עבודה.
אמרתי: בינתיים לא, תודה.
בתוך תחושת ההשלמה ניעור בי פתאום זיק של הרפתקנות. סובבתי שוב את אחורי המדפסת אלי, פתחתי את דלת הסתרים, אחריה את דלת הקסמים, אחזתי בשולי הדף שהציצו מאחור ומשכתי. לאט לאט, בעדינות אך בנחישות, בקצב אחיד, בעוצמה מתאימה. כמו חילוץ ולד מרחמו. עוד קצת, עוד קצת. הדף נע לאטו. ריח ניצחון עמד באוויר. זהירות, הנה זה בא,
הדף בחוץ.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
חבלי לידה קשים,אבל היצלחת וגם חסכת לא רק 250 שח,אלא גם זמן להמתין לבואו.את דיברת על נחישות.הנה גם לך היא לא חסרה.כל הכבוד על ההתמדה וצמידות למטרה והעיקר על ההצלחה.וגם הסיפור יפה.אם לא היה מרגיז אותך,הייתי אומרת"משעשע".אבל אבוי אם זה היה קורה לי(כן זה כבר קרה)
אני שמחה שנתפס כמשעשע, תחושה שנחמד לי שעלתה בקריאת הסיפור.
טוב, עכשיו אמתין שוב לבעלי וכשיחזור מהעבודה אקרא לו את הסיפור שלך כהוכחה. ונראה אם יחייך....
באהבה ובחיוך. סממית.
סיפור קולח ומעניין .ככל שהתקדם הפיח בי רגשות אלימים כיוון שזה סיפור קלאסי על הטכנולוגיה שהשתלטה
על חיינו בבחינת הגולם קם על יוצרו...אז במקומך הייתי מטיח את הגולם לרצפה ,נותן לגרביטציה לעשות את שלה
וליתר ביטחון גם קופץ עליו לוידוא הריגה וקונה גולם חדש ושיזהר ממני...לא להפיח ביוצר יצרים
הצחקת עד מאוד
כן, מצבים כאלו מוציאים מאיתנו אגרסיות אגורות,, חחח
וזה לא שאני נהנית להרגיז אנשים, אבל במקרה הזה, אני מודה שכן רציתי, קצת להרגיז וקצת להצחיק
ונדמה לפי תגובתך שהצלחתי
אבל מה אני לעומת הגרוויטציה של דובי והבעיטה בשליש הגובה של קשת????