ג'ון סטיינבק

הוא היה סופר פופולארי ונקרא, היה אחד הסופרים האהובים ביותר של אמריקה.

ג/ון היה הרפתקן וסקרן, אלו הן שתי תכונות פז לסופר.

בסןן פרנסיסקו של תחיל המאה הקודמת היתה רעידת אדמה שמחקה מסביבה הכל. גם את ביתו של סטיינבק.
בשנת 1907 שט הוא להוואי, השיט היה קשה, האספקה נהרסה, ולקפטיין לא היה נסיון קודם. סטיינבק קבל על עצמו את הפיקוד על האוניה, הוא היה אמיץ והרפתקן, למד לנווט, ותיעד את הרפתקאותיו. שהה  הוא בהוואי חמישה חודשים וחש שחרור גדול.

חיפוש אחרי הפרימיטיבי  עוזר לך לאתר את עצמך. בהוואי נמדבר במלריה, ובקדחת צהובה, שהה בביה"ח בסידניי חמישה חודשים.

הוא חזר לחווה, בנה הכל מחדש, קנה עוד חווה בשכנות וצירף אותה לחווה שלו. שום דבר עבורו לא היה יקר, רצה להפגיש בין המודרני לפרימיטיבי, פנים הבית עוצב, הקירות כוסון בעורות, מסביב כיתרו את הבית סלעים פראיים ובעלי חיים שהשתלבו בנוף הפראי והקסום, ג'ון קרא לבית בית הזאב. הוא השקיע כסף רב בבניתו, בשנת 1913 הבית כולו עלה  באש ולא נותר ממנו דבר. לא ידוע כיצד וממה נגרמה השריפה, האם בזדון או שלא.

את צערו השקיע ג'ון בשתייה במסבאות רבות, ולא דיבר על חרדותיו, ולא על הפחד מפני פשיטת
רגל.
ג'ון ההרפתקן יצא שוב לים, לחפש גאולה, הוא חזר להוואי ולעצמו, היופי והאקזוטיות    של האי      השכיחו ממנו מעט את צערו, הוא אמר לרכב על הגל לא להילחם בו. 

הוא ביקר באיים מרוחקים, בהם היו שבטים קניבליים, ביקר גם באיים של מצורעים.

הוא לא היה אנתרופולוג    תרבות, אשר בא עם ספרים ומחברות, הוא היה איש סקרן שרצה לדעת ולחוות הכל. עקב מסעותיו הרבים  חלה סטיינבק במחלות טרופיות רבות, ומבחינת בריאותו שילם מחיר כבד.
הוא שאף להיות חוואי, קרא ספרים רבים כיצד לעבד את האדמה בדרכים מודרניות. היתה לו חווה בת 1900 ק"מ, בנה בית גדול בו אירח את חבריו ומכריו האינטלקטואלים, הוא רצה שביתו יתעצם וישתלב עם הנוף שמסביב.
היה כלל ברזל בבקרים כאשר הוא כותב אין איש מפריע. כל חייו תמך באחיותיו ובבני הפועלים שלמדו בקולג'.
אחרי גירושיו מבס, היתה היא הרוסה, ניסתה להרחיק ממנו  את בנותיו, לא הרשתה להן לבקר בחווה.
רעייתו השניה היתה כרמין שהיתה גם חברתו הטובה במסעותיו. הם יצאו למסע סוסים בארגון, הרפתקאותיו ריגשו והזינו אותו .
בשנים האחרונות לחייו כתב את יצירותיו הטובות ביותר, כאשר היה חולה וסבל מכאבים עזים קבל מורפיום לשיכוך הכאב והמשיך לכתוב.
בין יצירותיו, אוטובוס התשוקות, בלי ירח, נאות השמים, סמטת השימורים, ענבי זעם, הפנינה וקידמת עדן, ספרים נפלאים שבחלקם הפכו לסרטים עוצמתיים.

בן 40 היה במותו, אפרו נקבר בחוותו, כל הסתירות שבחיים רטטו דרכו, רצה לעשות הכל לחוותצ הכל הגיע לסוף דרכו בכל מובן.

גילו הביולוגי היה 40, אך הוא ראה, חווה, האגיש,אהב, התפעל וסבל הרבה מעבר ל-40 שנותיו.