אין מלחמות שמחות

איזהו גיבור?
היום עברו 50 שנים מאז שחברי ואני יצאנו למלחמת ששת הימים. שאלתי אותו מה המלחמה הזו עשתה לו? ביקשתי ממנו שיספר לי על עצמו במלחמת ששת הימים לרגל התקרב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל והוא נענה לי:
חברי אמר לי, תראה, יש כל מיני דרכים לספר על קרבות ומהלכי מלחמה, אבל אותי לא מעניין הדיוק ההיסטורי, לי חשוב לתאר לך את התהליכים הפנימיים שעוברים על לוחם, על הטלטלה בין פחד להתגברות עליו ולגבורה.
"אנחנו הקיבוצניקים מהמחזור שלי כמובן שרצינו להיות גיבורים. המיתוס המכונן שלנו היו מילותיו של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". ובכל זאת כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.
הייתי משוחרר רק כשלושת רבעי שנה, ונקראתי בצו שמונה למלחמה. הגעתי ליחידת מילואים, סיירת שריון של חטיבה מסויימת, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. הייתי די מרוחק מהם.
אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן נוסעים, מה היא משימתו וכדומה. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. ערביי ישראל הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. המפקד שלנו קפא ולא היה מסוגל לתת פקודות. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. האמון שלי בו ירד פלאים. ממש לידי נחתה פצצה אבל לא נפצעתי.
עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות כביכול את מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?.
ירד הלילה, והגענו לכפר שבו היה ממוקם מוצב ירדני שבגדה. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לסגת, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו הפעם גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.
התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע", כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.
הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.
בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו מהטרסה בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. חשבתי שהירדנים צופים על הטנקים הללו, ולמרות זה התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים טיפסנו על הטנקים. לא ידענו אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' מאתנו. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל. הוצאנו מהטנקים את המפות והמקלעים וחזרנו לנגמ"ש שלנו. לאחר המשימה הזו קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים בזחל"ם הפתוח, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים בכלל ברחו לכיוון ממלכת ירדן, מיד בבוקר.
בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.
למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים מותיקי הפלוגה. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ. לתדהמתי ראיתי שהלוחם שהלך לצידי הוריד שעונים מידי הלגיונרים המתים.
המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי זה היה תפקידנו כסיירת, כשאין לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים שמילאו את השטח, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" 11 שנים לפני כן, התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ולבסוף ירה בו. הזקן נפל ללא קול על האדמה. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם צעקו עלינו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תועמדו למשפט!". פתאום נוכחתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט.
חברי חזר לקיבוץ ממלחמת ששת הימים ללא פגע. הרגיש לו קצת מוזר לחזור לקיבוץ שדבר לא השתנה בו. היה לו קשה להשתחרר מהמראות שראה, מהגוויות שראה, מחוויות הפחד שחווה, ומכל מה שאתם יודעים שכרוך בלחימה: הוצאה להורג של שבויים, הביזה, החיילים שמנסים לאנוס ערביות, גירוש ערביי קלקיליה, וכו'. אבל הכי קשה היה לו שהם היו שני חברים מקיבוצו, שהלכו לסיירת בתקופת ההמתנה, ורק הוא חזר, ואילו חברו שהיה מזכיר הקיבוץ ואב לשני ילדים נהרג. מישהו אמר לו שאלמנת החבר אמרה שלמלחמות צריך לקחת רק רווקים, ולא אבות לילדים. אבל לא היה לו עם מי לדבר על-כך, גם חברה לא הייתה לו, עם הוריו לא יכול היה לדבר על מה שראה במלחמה.
הוא מסכם את סיפורו באימרה ששמעתי ממנו אין ספור פעמים: "אין מלחמות שמחות!"
איתן, קליש
היום עברו 50 שנים מאז שחברי ואני יצאנו למלחמת ששת הימים. שאלתי אותו מה המלחמה הזו עשתה לו? ביקשתי ממנו שיספר לי על עצמו במלחמת ששת הימים לרגל התקרב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל והוא נענה לי:
חברי אמר לי, תראה, יש כל מיני דרכים לספר על קרבות ומהלכי מלחמה, אבל אותי לא מעניין הדיוק ההיסטורי, לי חשוב לתאר לך את התהליכים הפנימיים שעוברים על לוחם, על הטלטלה בין פחד להתגברות עליו ולגבורה.
"אנחנו הקיבוצניקים מהמחזור שלי כמובן שרצינו להיות גיבורים. המיתוס המכונן שלנו היו מילותיו של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". ובכל זאת כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.
הייתי משוחרר רק כשלושת רבעי שנה, ונקראתי בצו שמונה למלחמה. הגעתי ליחידת מילואים, סיירת שריון של חטיבה מסויימת, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. הייתי די מרוחק מהם.
אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן נוסעים, מה היא משימתו וכדומה. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. ערביי ישראל הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. המפקד שלנו קפא ולא היה מסוגל לתת פקודות. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. האמון שלי בו ירד פלאים. ממש לידי נחתה פצצה אבל לא נפצעתי.
עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות כביכול את מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?.
ירד הלילה, והגענו לכפר שבו היה ממוקם מוצב ירדני שבגדה. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לסגת, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו הפעם גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.
התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע", כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.
הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.
בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו מהטרסה בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. חשבתי שהירדנים צופים על הטנקים הללו, ולמרות זה התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים טיפסנו על הטנקים. לא ידענו אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' מאתנו. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל. הוצאנו מהטנקים את המפות והמקלעים וחזרנו לנגמ"ש שלנו. לאחר המשימה הזו קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים בזחל"ם הפתוח, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים בכלל ברחו לכיוון ממלכת ירדן, מיד בבוקר.
בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.
למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים מותיקי הפלוגה. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ. לתדהמתי ראיתי שהלוחם שהלך לצידי הוריד שעונים מידי הלגיונרים המתים.
המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי זה היה תפקידנו כסיירת, כשאין לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים שמילאו את השטח, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" 11 שנים לפני כן, התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ולבסוף ירה בו. הזקן נפל ללא קול על האדמה. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם צעקו עלינו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תועמדו למשפט!". פתאום נוכחתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט.
חברי חזר לקיבוץ ממלחמת ששת הימים ללא פגע. הרגיש לו קצת מוזר לחזור לקיבוץ שדבר לא השתנה בו. היה לו קשה להשתחרר מהמראות שראה, מהגוויות שראה, מחוויות הפחד שחווה, ומכל מה שאתם יודעים שכרוך בלחימה: הוצאה להורג של שבויים, הביזה, החיילים שמנסים לאנוס ערביות, גירוש ערביי קלקיליה, וכו'. אבל הכי קשה היה לו שהם היו שני חברים מקיבוצו, שהלכו לסיירת בתקופת ההמתנה, ורק הוא חזר, ואילו חברו שהיה מזכיר הקיבוץ ואב לשני ילדים נהרג. מישהו אמר לו שאלמנת החבר אמרה שלמלחמות צריך לקחת רק רווקים, ולא אבות לילדים. אבל לא היה לו עם מי לדבר על-כך, גם חברה לא הייתה לו, עם הוריו לא יכול היה לדבר על מה שראה במלחמה.
הוא מסכם את סיפורו באימרה ששמעתי ממנו אין ספור פעמים: "אין מלחמות שמחות!"
איתן, קליש
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
הכדור או הפגז אינו מכוון והוא פוגע בכל מי שהיה בדרכו.
אין גיבורים במילחמה. כולנו פוחדים כשהפגזים נופלים בסביבה או שמטוס צולל לעברך ויורה בתותחיו. ואתה מתפלל שהוא יחטיא אותך. ומה שרבים מאיתנו אינם יודעים כי הם או חבריהם נושאים על גבם את מוראות המילחמות. רבים מאיתנו נושאים את הצלקת שאינה ניראית מבטאת את מוראות המילחמות. ורבים גם אינם מודעים כי הם נושאים את הצלקת של הלם קרב.
שלא נדע עוד מילחמות
ספר המקורות שלנו גדוש במעשה גבורה של יחידים, (גיבורים בעל כורחם), אשר בגבורתם הצילו את העם ממפלה. משל דוד מול גולית הפלשתי הענק, וצבאו החמוש בנשק ובמרכבות ברזל, המחכה בצהלה, לאות מגולית, העומד לבתר את הנער דוד, כדי להסתער על צבא שאול הנפחד, (נפחד בצדק), ולמוטט אותו סופית.
ודאי גיבורים פוחדים, אך בעומדם מול הסכנה, הם שמים נפשם בכפם ומשתערים על האויב, ביודעם את גודל האסון לגורל העם, אם חלילה האויב ינצח. (בזמננו, אריאל שרון... אביגדור כהלני לדוגמה)
אותו הסיפור עם יפתח הגלעדי שהציל את העם במלחמתו במלך עמון, צבא גדול וחזק באותה תקופה, שאיים לכבוש את הארץ ולשעבד את יושביה היהודים.
גיבורים תמיד היו. רבים מהם מוזכרים במקורות שלנו, וגם במקורות של עמים אחרים. (קרא את הספר - הקרב על לנינגרד, היום שונה שמה לסאן פטרסבורג). על מעשי גבורה של יחידים, מול הצבא הנאצי הכובש. גיבורים אלמונים שמעשה גבורתם לא מוזכרים בדפי ההסטוריה.
באותה מלחמה נגד הצבא הגרמני החזק, מסופר על לוחמים יהודים בצבא האדום בתקופת השואה, אשר ברית המועצות העניקה את התואר הגבוה ביותר - אות הגבורה - של ברית המועצות, לאותם לוחמים יהודים (מה שמזכיר לנו את סיפורו של יוסף טרומפלדור הגיבור).
יעקב ידידי, אינני הסטוריון היכול לקבוע דעה, על הריגתו של אותו כפרי ערבי זקן, כאשר זכר רציחתם של קבוצת בחורי הל"ה, מרחפת מעל ראשם. סיפור ידוע. הבחורים חסו על חייו של אותו רועה ערבי זקן, התוצאה שהזקן רץ והסגיר אותם, לידי כנופיות הערבים. מעשה חמלה שעלה בחייהם, של שלושים וחמישה בחורים שנרצחו כולם.
הכותב מכנה בעדינות את האיש: "כפרי זקן", האם הוא יכול לערוב ש"הכפרי הזקן" לא היה רץ לספר לחיילים הירדנים, על חיילים ישראלים בשטח, והתגובה המיידית של הירדנים לא הייתה מאחרת לבוא, להציב מארב כבד, שהיה מחסל, הורג את רוב לוחמי הפלוגה, או את כולם? סביר להניח זה מה שהיה קורה.
בזמן מלחמה, לוחמים מצווים לא לקחת סיכונים. המחשבה באותם רגעים מכריעים, להעלות את הכפרי הזקן לזחלם, נחשבה לנטל כבד שהחיילים עשויים לקחת על עצמם.
והערבי הכפרי הזקן שילם (כמו קבוצת הל"ה) בחייו, את המחיר שהמלחמה גובה, והוא אחד מקורבנותיה.
אכן אין מלחמות שמחות, אך גיבורים תמיד היו ויהיו, בלעדיהם לא הייתה קמה מדינת ישראל. המשך שבוע נעים ושקט יעקב. (חיוך).
היי יעקב תודה על תגובתך
היי נדב, תודה על תגובותיך