דרום אמריקה לאס פאמפס ארגנטינה
והפעם על נופים ובעלי חיים.
נוף שמימי מתת אל נפלאה, הרים בסגול כחלחל מישורים נרחבים בגוונים חומים, ציפורים בצבעי קשת תולים על גדירות חלודים, ארנבות נפחדות חומקות מכלבי צייד במירוץ מרתוני, השמים חלודים ולעיתים כחולים, ומזג האוויר קפריזי, רוחות של חסד, וסופות של זעם נוראי, החול מטפס לגטבה רב, כערפל סמיך, מעולם לא השתחררתי מיללות ושריקות של רוחות אלו, גם בבית אינך מרגישה מוגנת, יללות שדוניות אלו ממשיכות לחדור מבעד לקירות, והתחושה אינה נעימה.כאשר כל זה מסתיים, ארובות השמים נפתחות והגשם ניתך בחוזקה ארצה, כל טיפה כגלובוס קטן, הכל נראה רטוב ככלבלב קטן ששהה מזה יומים בחוץ,
כאשר הגענו לחווה, הפרות נראו באופק כגושים אבסטרקטיים שחורים, גם הם חיפשו מחסה מהגשם. בצעד כבד הלכו והתלכדו לכיוון העצים הפראיים נטולי העלים, התבוננתי בעצים ברגשות מעורבים של יראה והערצה, מסועפים הם, שורשיהם עבותים, כאילו יצאו במחול פראי היה בהם הוד קדומים שגרם לך להרכין ראש.
היתה תקופת יובש, הכל היה צחיח, החוואים הביטו מעלה מודאגים, האם יירד גשם כן או לא? הבצורת באה והם היו מורגלים בכך.
אנו לקחנו את העדר שמנה מאתיים ראש בקר, בחיפוש אחר מרעה בהרים ובמישורים, רכבנו על סוסים, הלכנו ברגל חלק מן הזמן, כאשר החם היה גדול נחנו בציד הדרכים, הדלקנו מדורה על זרדי עצים, שתינו מטה (תה העשוי מעשבים ששותים בארגנטינה) אכלנו לחם אפוי ביתי עם צ'וריסו(נקניק תוצרת בית) וקינחנו בגבינה וביין.
היינו חייבים להילם בפרות שהיו פראיות, הן חלו במחלת עיניים שגרמה לעיוורונן, כאשר הן קרסו, לנו נותרה הברירה להשאירןן בצד הדרך כעין סימונים של שלדים, או להאיץ בהן ולהקימן בכח, אנו לא וויתרנו, למרות שהן בעטו ועוד איך (חטפתי בעיטה בברך) לא איבדנו אף פרה בדרך, נהפוך הוא נוספו לנו עגלים שחורים מבריקים ויפהפיים שנולדו דרך.
כאשר עברנו בבתיהם של החוואים, הכנסת האורחים היתה חמימה, אחרי האסדו התפרקדנו, וצללנו אל תוך הלילה, בשיחה ארוכה, בשעה שתיים לפנות בוקר הלכנו לישון, הלילה היה בהיר והלבנה חייכה אלינו בנדיבות, קמנו עם הזריחה, ראיתי בחיי מראות קסומים, אך מראה הזריחה עם קשת רב גוונית של צבעים זורחים, הכל מסביה העצים ההרים והאגמים דמו לאגדה. זה היה מראה מרומם ובלתי רגיל.
אנו הרגשנו סיפוק וקורת רוח, משום שיצאנו עם עדר שדוף ורזה, שפרוותו דהה, והנ אנו חוזרים לחווה העדר העלה שומן, פרוותו מבריקה, כל יום הזלפנו טיפות עינים שומניות לתו ך עיניהן הדלקת עברה והעיוורון סר.
כעבור שלושה שבועות חזרנו לחווה, מזג האוויר היה נדיב ובהיר, שמים טבולים בצבעי קשת, אדמה שחורה בתלמים, עצים שולחים לשמים תפילה, בעלי כנף צבעוניות, וחיות בר מזנקות, איזו בריאה, את פשוט נושמת לקרבך יקום נפלא זה, צעדנו לאיטנו ונהנינו מלוא חופניים (אני גרופית של עצים ונופים) מהטבע, לעיתים עצרה מכונית של חוואי שכן, הוא וחברין\ו לא הסתירו את השתוממותם, תרבותם היא תרבות בדווית , אשה מקומה בבית ובטח לא בעבודות של גאוצ'ו (בוקר) ואני נהניתי ומימי לא כל כך, דהרתי על סוסים, זרעתי, זיבלתי, גזמתי עצים, נהגתי בעגלות עמוסות עצי הסקה, האכלתי את בעלי החיים, וגם עזרתי לקעקע מספרים על החיות.
זה היה נפלא להיות חקלאית, זה היה בהחלט לא שגרתי.