ספרד הפנסיון של דוניה מריה וחברי הקובנים

זורידה ופדרו יקרים שלום רב.

זה עידן ועידנים שלא כתבתי אליכם, משום שהייתי קצת עסוקה, אך בוודאי שלא שכחתי אתכם, להיזכר בכם זה ללכת דרך ארוכה אחורה, אני פותחת את תיבת הזכרונות, וצפות תמונות נפלאות, ומתענגת על הזכרונות,אני נזכרת בים של דברים, איך שכרנו מכונית, היה קר וירד שלג, נסענו צפונה,הכל היה טבול ומצופה בלבן, העצים הפרחים השדות והמכוניות, שטיחים לבנים.

נסענו לסגוביה שהיא נמצאת 40 דקות ממדריד, עיר יפהפיה, עטורה במזרקות מדשאות, מבנים יפהפיים, הכל ירוק ומוריק, הגענו למוזיאון, וושם התענגנו מהיצירות הנפלאות, הגענו לתמונה שהיתה בה מסגרת מאד מיוחדת, אך לה היתה תמונה, השוער החל להסביר לנו, שהתמונה עברה למוזיאון במדריד אל פראדו, והמסגרת נשארה למזכרת, התגלגלנו מצחוק, זה מאד אופייני לספרדים, השוער לא וויתר והסביר לנו בציוריות ופיוטיות על התמונה ועל הצייר, שהוא כינהו רב אומן, בשביל לקבל פרופינה (טיפ) הגונה הוא עבר אתנו מאולם לאולם והסביר כמיטב יכולתו, כאן היה חדרה של המלכה, איזה אני כבר לא זוכרת, וכאן חדרי השינה שלה, וכאן הטואלט, אח"כ עברנו לאולם היפני, איזה יופי וחן עוצרים נשימה, לעזעזל עם היפנים, כל מה שהם יוצרים חייב להיות מושלם? איזה חוש ליופ ואסטטיקה, כן נתברכו בהם אין ספק.עמדתי וכמעט קבלת אקשנשוז הבטתי על התקרה מהופנטת , הרהיטים התמונות השטיחים האהילים והנורות , איזה צבעים ואיזה חן שזור בכל.

אחרי כן נתקענו עם המכונית, התחלנו לדחוף אותה עד שעבר כומר על אופניים ועזר לנו, ראינו מרבדים ירוקים לבנים , הפסלים שניצבו שם בדממה, קפואה. 
הפנסיון היה שייך לדוניה מריה ודון אמיליון בן שלוש קומות. דון אמיליו פניו עגולות אדמדמות, חגר תמיד סינר לבן, ובישל מטעמים, ליקקנו את הצלחות, במיוחד פדרו שהיה אז בן 15 גבוה רזה, ובטנו קצת תפוחה, כי בקובה של קסטרו לא ראו מטעמים כאלה, אכל ואכל ולא שבע.

אחרי האוכל ישבנו שיחקנו פוקר על כמה פזטות, לאחר מכן התרווחנ ו על הכורסאות, דברנו המון על קובה, היו גם בני הדודים של זורידה, סולמה וארתורו, הם זעמו על פידל קיללו ועוד איך, וסולמה לא יכלה להירגע, חזיר מלוכלך הם קראו לו, סולמה היתה משולהבת וצעקה, הלוואי והיה לנו האומץ לב של הישראלים, ולא היינו נכנעים למשטרו , קובה פרחה לפני שהוא עלה לשלטון, לעולם לא נסלח לו שהוא הפך אותנו לפליטים, איזה ארץ שמחה ועליזה היתה לנו. מספיק מספיק צעק ארתורו וניסה להרגיע,  אך כל מ ה שנאמר לא הרגיע, החזיר אכל כל יום סטק חזיר, בתחילה חשבתי שרק השכבה הבורגנית היתה נגד פידל, אך אנשים המשיכו להדיע לפנסיון ומשם להמשיך למיאמי, היו גם מדלת העם.

אני צוללת שוב לזכרונותי, אני נזכרת בקרקס הספרדי, לרגע את משתובבת וחוזרת אל הילדות, איךך טיפסנו על גלגל הענק, אחרי זה נכנסנו לחדר המראות, ואיך השתטחנו מצחוק, פדרו בגובה 1.80  במראה נראית חצי מטר ושמן, מרובעים משולשים ארוכים קצרים ממש גמדים, אני נדבקתי למראה המאריכה, ונראיתי כשני מטר גובה, צחקנו עד דמעות.

ברדת החשיכה, חזרנו מדרידה, השמים היו קודרים, וגשם החל לרדת, הידים והרגלים היו קפואות, ןהפנים סמוקות, נכנסנו לפנסיון איזה כף, היה חמים, אמיליו הכין לנו את ארוחת הערב, מרק חם ומזין, ואחריו טורטייה אספניולה עם תפחו אדמה הנמנסים בפה,(חביתה ספרדית) כמו שרק אמיליו יודע להכין.

מוכרחה לספק לכם קוריוז, חברים נסעו למדריד, ובקשתי שימסרו דרישת שלום למריה ואמיליו, הם נדהמו, הפסנסיון הפך למקום צבעוני,כאשר נשים חצי מעורטלות מציעות את מרכולתן למרבה במחיר.
          
היו שלום מתגעגעת בנדיק.