מדוע אין לתורה סוף שמח
"סוף הדרך" – לספר התורה אין סוף שמח!
למה "סוף הדרך"? כי בפרשות אלו (פרשות "וילך","האזינו" "וזאת הברכה"), מסתיימת דרכם של ישראל לכנען, מסתיימת התורה,ומסתיימת קריאת התורה. ולאחר שמחת תורה, מוצאי חג סוכות מתחילים לקרוא את התורה מחדש, מספר בראשית.
"סוף הדרך" – כי זהו סוף דרכו של משה כמנהיג העם, ובפרק האחרון הוא מת, ויהושע תופס את מקומו.
נראה לי שמחבר התורה לא אוהב סיומים שמחים, שכן אחרת איננו מבינים מדוע לא סיים המחבר את ספר התורה עם כיבוש הארץ? מדוע לא כלל את ספר יהושע, ספר כיבוש הארץ המופלא, בתוך הסיפור האדיר של יציאת מצרים? הרי כך היינו יוצאים עם טעם של הצלחה כבירה אחרי הסבל הארוך שהעם עבר במדבר.
יתר על-כן, משה בנבואתו הגדולה על עתיד עם ישראל לאחר מותו, ב"שירת האזינו" חוזה בעצם את כשלון מפעלו החינוכי-דתי. העם ברגע שיתיישב בנחלתו וירווח לו יעזוב את אלוהיו: "וישמן ישורון ויבעט/ שמנת עבית כשית/ ויטש אלוה עשהו" (דברים ל"ב, ט"ו). הוא גם חוזה לעם צרות צרורות כתוצאה מכך – תבוסות קשות, רעב, גלות וכו'. אמנם לאחר מכן ה' ישוב ויגאל את עמו, וכך מתקבלת תפיסה היסטורית מעגלית.
המוטיב העצוב ביותר בסיום התורה, הוא סירובו של ה' לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת. חוש הצדק שלנו מתקומם כנגד זה. האם באמת לא מגיע למנהיג הענק זה, שלמעשה הוביל את העם כנגד רצונו אל ארץ כנען לחזות בכניסת העם לארץ, לחזות בהצלחת מפעלו?
כל המסורות על מות משה עלולות להסתיר מפנינו את העומק הפילוסופי של סיום התורה. לכל דור יש את המשימות שלו, והוא צריך לפנות את הדרך בסופו של דבר, לדור הבא. ובנוסף לכך, התורה, שבדרך כלל אנו רואים אותה כיצירה הממוקדת בקולקטיב, בעם וכו', מתמקדת עתה בגורלו של אדם אחד – משה – ואומרת לנו שככל שתהיה גדול, מקורב לה', מחולל מהפכות ונפלאות, בסופו של דבר אתה אדם, סופך הוא מוות, ותמיד אתה מת ו"רק חצי תאוותך בידך". אין סופים שמחים לעלילות חיים של אף אחד.
בשירת "האזינו" נאמר לנו עוד דבר חשוב: שום מפעל חברתי, שום תנועה אידיאולוגית, לא תחזיק מעמד לנצח. כאשר ישתנו התנאים תעלנה אמונות חדשות כפי שנאמר בשירת "האזינו": "אלהים לא ידעום/חדשים מקרב באו/ לא שערום אבתיכם" (ל"ב, י"ז). זכורה לי חברה ותיקה מקיבוצי, שצעקה באסיפה "גבעת חיים תחייה לנצח". אמנם גבעת חיים קיימת, אבל פניה שונו ללא הכר, והזמירות שנשמעות שם שונות מאד מאלה שגדלנו עליהן. כידוע לכולנו זהו המצב ברוב קיבוצי התנועה.
האם זה אומר שכל מה שעשה משה, וכל מה שעשו הורינו בתנועה הקיבוצית אין לו כבר ערך בגלל שהוא הפך לנחלת העבר?
זאת שאלה רחבה וגדולה – מה הערך הקיים ועומד, ומה נשאר מדברים חשובים שעשינו בעבר? קשה לענות על זה, אבל לוותיקי קיבוצנו המקוננים על העבר שנגוז ונעלם, אני אומר: "אתם הוכחתם שניתן לבנות קיבוץ מאפס, שניתן לבנות חברה צודקת, שניתן לחיות עשרות שנים בשיוויון, בשותפות בערבות הדדית – בזה הוכחתם את תקפותם של הערכים הללן. גם אם בניכם זנחו אותם (במידה רבה, עם 'הקיבוץ החדש') אתם הוכחתם שאפשר לחיות כך".
לגבי משה התשובה די ברורה: למרות שהעם עזב את תורתו בתקופות מסויימות (למשל ימי השופטים), נשארה "גחלת עמומה" שבתקופות אחרות גדלה והפכה ללהבה שלאורה הלך העם, והצליח לשמור על ייחודו בתקופה הרומית-הלניסטית. ולבנות לעצמו את תרבותו הייחודית.
ולבסוף, לפני שניפרד (לשבועיים) למה לנו החילונים העיסוק הזה ב"פרשות השבוע"? אמר לי פעם ידיד שכבר נפטר,שכל תנועה זקוקה ל"ספר". פעם היו לנו הספרים של קרל מרכס, כדי להשתית עליהם את דיונינו הרעיוניים. היום נותרנו ללא "ספר", (וגם ללא דיונים רעיוניים) . היום נראה לי שאנו צריכים להתחבר למקור רוחני כלשהו, ואין יותר מתאים לדעתי ממקורות היהדות. אין זה אומר שאנו צריכים לקבל את כל המסרים של טקסטים שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה, שפעמים רבות הם לאומנים, שובניסטים ואנטי-שוויוניים. אבל יש לנו לפחות בסיס לדיון ואיתור בעיות נצחיות וגם רלוונטיות לזמננו. פעמים רבות ה"פרשות" שכתבתי יצאו כנגד המסר שעלה מן הפרשה, כי הוא לא התאים להשקפתי ההומניסטית. אבל פעמים רבות מצאתי מסרים הומניסטיים גם בפרקי המקרא.
גישה זה אינה המצאה שלי. בכל הדורות יהודים דרשו את הפרשות, לאור הבעיות של דורם, וניסו למצוא בהן מסרים לדורם. חז"ל לדוגמה לא היססו אף לשנות את סיפורי המקרא, ולרקום עליהם סיפורים שהתאימו לעולמם הרוחני. נדמה לי כי ב"פרשות" שאני כתבתי הצלחתי להוכיח שתמיד אפשר למצוא חיבור בין הפרשה לבעיות שאנו מתלבטים בהן.