מבצע סבא - 16
מיד כשאמרה כן ביקש הזקן מנורית שתביא לו כוס מים מהברז.
נורית הביטה בו שותה את המים בגמיעות קטנות והבחינה שפניו מחליפות גוון וצבע.
עפעפי עיניו היו סגורים למחצה כסוכך העוצר קרני שמש.
כך ישב הזקן זמן מה, חוכך בדעתו, מעלה זיכרונות ומתאמץ לראות בדמיונו את אותן תמונות של ילדותו שתמיד מופיעות במוחו מטושטשות וחסרות הקשרים, חוזר שוב ושוב ומדלג בין שני הבתים שהיו למשפחתו באי קורפו, מנסה לשחזר בעזרת המפתח שבידו, ולא מצליח לשייך אותו לשום מגירה שהוא זוחר.
וכאילו עמד הזמן מלכת בינו לבין נורית.
מישהו עצר את מחוגי השעון והעביר את הזמן לאחור. שישים שנה לאחור.
כשהיה בר-מצווה. והזקן יושב על כורסתו הישנה שקוע בזיכרונותיו, נוכח ואינו שם.
כשהביטה נורית וראתה מה קורה לו,
דאגה לשלומו ואף חששה שהיא סתם מטרידה אותו בגלל עקשנותה.
לפתע הוא חזר לעצמו. שוב היה נוכח בסלון ביתו. הוא אמר:
אני נזכר בשברי דברים. ייתכן שתצליחי לצרף אותם זה לזה וליצור מהם משהו.
סבא, תתחיל לספר לי על הדברים הקטנים האלה, ונראה מה יקרה.
אמנם הזקן כבר לא רצה לנבור בעברו והעדיף להתרחק, לברוח, לשכוח,
אך באותו הרגע חשש לגרום לנורית אכזבה ומפח נפש שירחיקו אותה ממנו.
בשבילו נורית הייתה העיקר, והוא החליט לנסות ולספר.
פעם גם אני הייתי ילד. והיה לי סבא ושמו יעקב קנרי.
אחותי ואני קראנו לו סבא יקוב. סבא יקוב היה איש גבוה.
תמיד הדור בלבושו. זקָן מטופח עיטר את פניו.
את שער ראשו כמעט איני זוכר, כי חבש כובע לבד רך ומרשים.
אהבנו אותו מאוד. למרות גילי הצעיר הייתי גאה מאוד שאני נכדו.
סבי הצליח מאוד בעסקיו. אפשר היה לדעת את זה בקלות לפי הבתים שלו ושלנו.
הוא היה סוחר בדים. היה נוסע לארצות רחוקות, יותר נכון שט בספינות סוחר,
קונה ומוכר שם בדי משי. באחד מרחובות האי קורפו היו לו מספר חנויות לשטיחים ובדים,
ואחת החנויות האלה הייתה של אבא שלי.
כעת את מבינה מאין בא לנו הבית שראית בתמונות שבקרטון ואמרת שהוא מפואר?
םעמים רבות היה סבא יקוב לוקח אותי בכרכרה רתומה לשני סוסים,
שנינו יושבים על ספסל בכרכרה כמו המלך ונכדו הנסיך.
אלה היו ימים קסומים.
כמה ימים לפני חגיגת הבר-מצווה שלי, כשלמדתי את ההפטרה, הזמין אותי סבא יקוב לחדר הספרייה שלו, שממנו ניהל את כל עסקיו.
שב, אמר לי. אחר כך פתח מגירה של ארונית והוציא דבר מה שלא יכולתי לראות מהו.
תראה, נכדי, אמר, הכול עד עכשיו נפלא בחיינו, אבל לא לעולם חוסן.
לא הבנתי מה אמר. אבל המשיך והסביר לי.
המצב עלול להשתנות לנו, היהודים.
ואז הרים את שתי ידיו שבהן החזיק ברצועת עור ובקצה שלה תלוי מפתח ואמר לי:
יצחק, נכדי האהוב, במפתח הזה שאני נותן לך היום תלוי כל עתידך.
אם ריבון עולם ישאיר אותך בחיים ותגיע לארץ המובטחת, יהיה קיום לך ולילדיך שייוולדו לך.
הייתי כל כך נרגש מהמעמד שלא הבנתי מה סבא אומר.
אחר כך הוא קם מכיסאו, שעמד מאחורי שולחנו הגדול,
ניגש אליי, לחץ את ידי ותלה על צווארי את הרצועה עם המפתח הזה.
הוא חיבק אותי ונשק לי.
אף שחלפו מאז חמישים שנה, אני יכול לומר לך שהוא בכה.
זהו הסיפור, ילדה, ואם טמון במפתח הזה אוצר, אני לא מודאג.
כמו שאני יודע שהלילה בא אחרי אור היום, אני יודע שהם לא יחזירו לי כלום..
מי זה הם?
את זה תצטרכי לגלות בלעדיי. לי אין עניין בכסף.
אבל הרעָים נותנים לך נורא מעט מההרבה שהיה לך.
כן, חייך הזקן. אבל אי אפשר להילחם בהם. מכל מקום, לא אני.
מה שנשאר לי זה אָת.
ואני מודה לריבון עולם שלא פעם יש לי ויכוחים מרים אתו, שניתב אותך אליי..
אתה חושב שאלוהים רצה שניפגש?
לא יודע, אבל לפחות עשה מעשה אחד טוב.
נוני, כבר מאוחר. אמך תדאג.
עוד רגע, השיבה, אני צריכה להירגע ממה שסיפרת לי.
ולמה להם לשקר?
לא עולה להם כסף לשקר. להפך. הם נבנים מהשקרים.
נורית האזינה ופניה הביעו כאב.
הייתה שתיקה.
ואז פתחה את דלת דירתו ועלתה לביתה.
היא נכנסה כמעט לא מורגשת והלכה בין החדרים כמרחפת.
נורית הביטה בו שותה את המים בגמיעות קטנות והבחינה שפניו מחליפות גוון וצבע.
עפעפי עיניו היו סגורים למחצה כסוכך העוצר קרני שמש.
כך ישב הזקן זמן מה, חוכך בדעתו, מעלה זיכרונות ומתאמץ לראות בדמיונו את אותן תמונות של ילדותו שתמיד מופיעות במוחו מטושטשות וחסרות הקשרים, חוזר שוב ושוב ומדלג בין שני הבתים שהיו למשפחתו באי קורפו, מנסה לשחזר בעזרת המפתח שבידו, ולא מצליח לשייך אותו לשום מגירה שהוא זוחר.
וכאילו עמד הזמן מלכת בינו לבין נורית.
מישהו עצר את מחוגי השעון והעביר את הזמן לאחור. שישים שנה לאחור.
כשהיה בר-מצווה. והזקן יושב על כורסתו הישנה שקוע בזיכרונותיו, נוכח ואינו שם.
כשהביטה נורית וראתה מה קורה לו,
דאגה לשלומו ואף חששה שהיא סתם מטרידה אותו בגלל עקשנותה.
לפתע הוא חזר לעצמו. שוב היה נוכח בסלון ביתו. הוא אמר:
אני נזכר בשברי דברים. ייתכן שתצליחי לצרף אותם זה לזה וליצור מהם משהו.
סבא, תתחיל לספר לי על הדברים הקטנים האלה, ונראה מה יקרה.
אמנם הזקן כבר לא רצה לנבור בעברו והעדיף להתרחק, לברוח, לשכוח,
אך באותו הרגע חשש לגרום לנורית אכזבה ומפח נפש שירחיקו אותה ממנו.
בשבילו נורית הייתה העיקר, והוא החליט לנסות ולספר.
פעם גם אני הייתי ילד. והיה לי סבא ושמו יעקב קנרי.
אחותי ואני קראנו לו סבא יקוב. סבא יקוב היה איש גבוה.
תמיד הדור בלבושו. זקָן מטופח עיטר את פניו.
את שער ראשו כמעט איני זוכר, כי חבש כובע לבד רך ומרשים.
אהבנו אותו מאוד. למרות גילי הצעיר הייתי גאה מאוד שאני נכדו.
סבי הצליח מאוד בעסקיו. אפשר היה לדעת את זה בקלות לפי הבתים שלו ושלנו.
הוא היה סוחר בדים. היה נוסע לארצות רחוקות, יותר נכון שט בספינות סוחר,
קונה ומוכר שם בדי משי. באחד מרחובות האי קורפו היו לו מספר חנויות לשטיחים ובדים,
ואחת החנויות האלה הייתה של אבא שלי.
כעת את מבינה מאין בא לנו הבית שראית בתמונות שבקרטון ואמרת שהוא מפואר?
םעמים רבות היה סבא יקוב לוקח אותי בכרכרה רתומה לשני סוסים,
שנינו יושבים על ספסל בכרכרה כמו המלך ונכדו הנסיך.
אלה היו ימים קסומים.
כמה ימים לפני חגיגת הבר-מצווה שלי, כשלמדתי את ההפטרה, הזמין אותי סבא יקוב לחדר הספרייה שלו, שממנו ניהל את כל עסקיו.
שב, אמר לי. אחר כך פתח מגירה של ארונית והוציא דבר מה שלא יכולתי לראות מהו.
תראה, נכדי, אמר, הכול עד עכשיו נפלא בחיינו, אבל לא לעולם חוסן.
לא הבנתי מה אמר. אבל המשיך והסביר לי.
המצב עלול להשתנות לנו, היהודים.
ואז הרים את שתי ידיו שבהן החזיק ברצועת עור ובקצה שלה תלוי מפתח ואמר לי:
יצחק, נכדי האהוב, במפתח הזה שאני נותן לך היום תלוי כל עתידך.
אם ריבון עולם ישאיר אותך בחיים ותגיע לארץ המובטחת, יהיה קיום לך ולילדיך שייוולדו לך.
הייתי כל כך נרגש מהמעמד שלא הבנתי מה סבא אומר.
אחר כך הוא קם מכיסאו, שעמד מאחורי שולחנו הגדול,
ניגש אליי, לחץ את ידי ותלה על צווארי את הרצועה עם המפתח הזה.
הוא חיבק אותי ונשק לי.
אף שחלפו מאז חמישים שנה, אני יכול לומר לך שהוא בכה.
זהו הסיפור, ילדה, ואם טמון במפתח הזה אוצר, אני לא מודאג.
כמו שאני יודע שהלילה בא אחרי אור היום, אני יודע שהם לא יחזירו לי כלום..
מי זה הם?
את זה תצטרכי לגלות בלעדיי. לי אין עניין בכסף.
אבל הרעָים נותנים לך נורא מעט מההרבה שהיה לך.
כן, חייך הזקן. אבל אי אפשר להילחם בהם. מכל מקום, לא אני.
מה שנשאר לי זה אָת.
ואני מודה לריבון עולם שלא פעם יש לי ויכוחים מרים אתו, שניתב אותך אליי..
אתה חושב שאלוהים רצה שניפגש?
לא יודע, אבל לפחות עשה מעשה אחד טוב.
נוני, כבר מאוחר. אמך תדאג.
עוד רגע, השיבה, אני צריכה להירגע ממה שסיפרת לי.
ולמה להם לשקר?
לא עולה להם כסף לשקר. להפך. הם נבנים מהשקרים.
נורית האזינה ופניה הביעו כאב.
הייתה שתיקה.
ואז פתחה את דלת דירתו ועלתה לביתה.
היא נכנסה כמעט לא מורגשת והלכה בין החדרים כמרחפת.
תגובות
0
אהבו
1
806
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
מחשבות על המלחמה
מספר ימים הייתי על הפנים פנים. זה כמובן לא מוזר לי. עוד 5 ימים ואני בן 90.
מקווה שבקרוב יעצור השעון שלי כי...
לקריאת הפוסט
דברים מספר הדברים
אם יום מחר יבוא בזמן, ואני עודני כאן, לא אשכח מה שהיה
כמו בחלום אלך ביום מחר אל המדבר ושם אכתוב על אבן את כל...
לקריאת הפוסט
תראו את הסמוטריץ הזה
סמוטריץ' לקח אקספרס את הקופה. ארז את הפקלאות ורץ אשכרה לחברים שלו באורגינל.
איינשטיין החכם אמר, שאלוהים לא...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות