שחור ולבן (חלק שישי)

בכוונתי היה להגיע הפעם למוזיקת הקאנטרי, אלא שהדוגמה שהבאתי למוזיקת פופ קלעה, במקרה, למקור נוסף של מוזיקת הפופ, שאין להתעלם ממנו - המוזיקה הלטינית. הזכרנו את המונח ז'נר, והזכרנו את פרופסור אדווין סרוסי, אז אדווין, בפי תלמידיו, גילה בפנינו שהאקדמיה ללשון טבעה מונח עברי לז'נר, שהוא "סוגה". כל חידוש של האקדמיה קשה לעיכול, ואני עוד זוכר את החידוש של האקדמיה למילה אסקלציה - הסלמה. אני זוכר שהרדיו והטלווזיה השתמשו במילה זו בצורה מופרזת, עד שנקלטה. באופן הגיוני, סוגה היא מלשון סוג, מה שמתאים לצרכינו. אז לכל סוגה יש תת-סוגה, ולזו יש תת-סוגה, וכן הלאה. במקרה שלנו, מוזיקת הפופ, הלבנה, ייבאה תת-סוגה של מוזיקה לטינית, וזה קרה בשלבים.

השלב הראשון היה הרומבה. הרומבה היא במקור מוזיקה אנדלוסית. מי שעוד זוכר את להיטיו של דוד ברוזה יזהה אותה מיד. אבל, כשהרומבה הגיעה לקובה, נוספו לה אלמנטים אפריקניים, בעיקר כלי הקשה, והיא הפכה לרומבה קובנה, משהו שונה ושמח יותר. השיר "רום וקוקה קולה" הוא דוגמה טובה לכך. במקור השיר הוא קליפסו, והוא מספר על טרינידד, מולדת הקליפסו, אבל כאן המעבד האגדי ויק שיין הפך אותו לרומבה. ובכלל, אותו זמן, ועד להפיכה של קסטרו, קובה היתה "פח האשפה" של ארה"ב, עם רום, סיגרים, מועדוני לילה וזונות, ולפי השיר, גם טרינידד לא היתה שונה. וראו רק את המחזמר "ברנשים וחתיכות", כשהמהמר סקיי (מרלון ברנדו) מתערב שיצליח לקחת לקובה את מנצחת המקהלה של הכנסיה, ומצליח, ומשכר אותה. אבל, כיאות לערכים האמריקאים (הלבנים) של שנות החמישים, לא קורה שם יותר מזה, ולבסוף הם נישאים בכנסיה, זאת אומרת שהנערה לכדה את המהמר, ולא להפך.

כמה מילים על ויק שיין: בתקופה המדוברת, שנות השלושים והארבעים, לא היה תפקיד של מפיק מוזיקלי, ומכיוון שכל זמר היה זקוק לליווי של תזמורת (Band), בין אם היה חלק מתזמורת ובין אם התזמורת ליוותה אותו, מנצח התזמורת (Band Leader) היה זה שעיבד, תיזמר והפיק באולפן ההקלטות. ויק שיין היה המפיק הקבוע של האחיות אנדריוס. הוא זה שאחראי להכנסת השיר "ביי מיר ויס דו שיין" לספר השירים האמריקני (American Song Book). מספרים שהאחיות לא רצו לשיר אותו באידיש, אבל הוא שיכנע אותן שהשיר מספר עליו (מה שבפרוש אינו נכון). בסופו של דבר זה יצא להיט אדיר, שמוכר עד היום.

ועוד כמה מילים על יהודים במוזיקה האמריקנית: יצא ממש עכשיו ספר של ארי קטורזה, מבית הספר לג'ז רימון, שעוסק בנושא. טרם קראתי אותו, אבל הקשבתי לתוכנית של שעתיים ברדיו 88 שהוא רואיין בה. האמת - מבחינתי אין שום חידוש במה שאמר - אבל זה תחום העניין שלי. אינני יודע אם ויק שיין נכלל, אבל אירווין ברלין, אל ג'ולסון והרבה אחרים הוזכרו. שם הספר הוא "במעלות לרקיע", כשם שירו של ניל צדקה, שגם הוא, כמובן, יהודי, ממשפחה דוברת לדינו שהיגרה מטורקיה. דודניתו, שאימצה את שם הבמה אידי גומה, התאהבה בשפה הספרדית, הדומה ללדינו. באוניברסיטה בהר הצופים, באכסדרה לייד החוג למוסיקה, יש שלט שהאכסדרה נתרמה ע"י אידי גורמה וסטיב לורנס, לזכר בנם (שנפטר צעיר). תמיד כשישבתי במזנון והסתכלתי על השלט, שאלתי את עצמי אם מישהו מבין היושבים שם יודע במי מדובר. אולי נחזור אליהם.

הקליפסו זכה לתחיה מחודשת במחצית שנות החמישים, עם הרי בלפונטה ו"שיר ספינת הבננות", אבל לא לזמן רב. אני עדיין זוכר את הסרט "אי בשמש", בו הרי בלפונטה מתמודד על תפקיד מושל האי. מה שהרשים אותי כילד היו כלי הנגינה המיוחדים של טרינידד, אותן חביות מנוסרות שעל צידן השטוח צוירו משולשים, שסימנו את ה"קלידים". ניגנו על זה עם פטישי מרימבה,והצליל אומנם מזכיר את המרימבה.

הטנגו הגיע מארגנטינה בשנות השלושים, אבל ללא השפעה גדולה. בסרט "הרימו עוגן" משנות הארבעים מופיע השיר "Jealousy", שחובר בכלל בדנמרק, בשנת 1925 (לפי ויקיפדיה); ובסרט "גילדה" מופיע "Put the Blame on Mame". ברפרטואר הדל שלי ישנו "Take Me in Your Arms", שחובר בהונגריה, ולפי גליון התווים, הקופירייט מ-1932. בקיצור, הטנגו זכה לתפוצה עולמית בשנות השלושים, עם תחיה אמריקאית במחצית שנות הארבעים.

הסמבה הגיעה מברזיל יחד עם כרמן מירנדה, והשירים "טיקו-טיקו" ו"מאמא יו קרו" היו להיטים במחצית שנות הארבעים. "דליקדו" בביצוע של פרסי פיית היה בתחילת החמישים. אני עדיין זוכר איך כילד ישבתי על הפסנתר של דודי יגאל וניסיתי לנגן אותו לפי שמיעה, בלי הצלחה. היום אני יודע שזה מנוגן בכלל בקלוויקורד, ולא בפסנתר, ועם תווים שנקראים Grace Notes (תוי קישוט).

הבוסה נובה הגיעה מברזיל במחצית שנות השישים, עם אסטרוד וז'ואאו ז'לברטו, והסקסופוניסט סטן גץ. המקצב הזה נקלט היטב בג'ז, גם העכשווי, אבל לא בפופ. עד כמה שידוע לי, השיר "למחרת הקרנבל" של לואיס בונפה, מתוך הסרט אורפאו נגרו, הוא השיר הראשון שנכתב בסוגה הזאת.

נסיים בבולרו. זה מקצב דרום אמריקני, שמאופין בכך שהפעמה הרביעית בתיבה מנוגנת חלש, או בכלל לא. מי שזוכר את לוס פרגוואיוס מכיר את המקצב, כמו בשיר "הסטוריה של אהבה". המקצב הזה ממש נטמע בלהיטי שנות החמישים, ויש בכוונתי לנתח את השיר דיאנה של פול אנקה, כולל המוזיקה. כאן אביא את השיר "כל אהבתי" של פטי פייג' מ-1950, שהוא אימוץ של שיר צרפתי, שנקרא, איך לא, "בולרו". שימו לב לכיתוב על התווית.