שחור ולבן (חלק שביעי)

סיפורנו מתחיל בשנת 1830, כאשר הוחל חוק גירוש האינדיאנים (Indian Removal Act), בעידודו של הנשיא אנדרו ג'קסון. מדובר בגירוש הילידים-אמריקנים ששכנו בדרום מזרח ארה"ב, מפלורידה וצפונה עד וירגי'ניה, כולל טנסי ומיסיסיפי. אני אתמקד בעם הצ'רוקי, שהיו לו מספר שבטים. הם התגורר בעיקר בהרי האפלצ'ים בתחום טנסי וצפון קרוליינה, אבל גם מזרחה להם.

המדובר בחקלאים שוכני כפרים, ולא בשבטי ציידים נוודים כמו האפצ'ים שמוכרים ממלחמות האינדיאנים בשנות השבעים והשמונים מאוחר יותר. זה לא עזר להם, כי המתיישבים האירופאים חמדו את קרקעותיהם, והיות והלבנים שלטו בבתי המחוקקים, החוק עבר. גרוש הצ'רוקים התרחש בשנת 1835, במסלול שנקרא "נתיב הדמעות" (Trail of Tears). בשעה שהדברים נכתבים נערכים טקסי יום השואה, וההשוואה עם "צעדת המוות" פשוט מתבקשת. מתוך מעל שלוש מאות אלף איש מעם הצ'רוקי שגורשו, מתו בדרך כארבעת אלפים, וגם השאר סבלו בדרך מקור ורעב (מוכר?). לפחות לא הייתה כוונה להשמיד אותם, והם יושבו באוקלהומה, מעבר לנהר המסיסיפי.

בסופו של דבר הם השתכנו שם, וזכו להגנת המדינה. בספר "בית קטן בערבה" כותבת לורה אינגלס כי משפחתה נאלצה לפנות את ביתה כי הוא היה על אדמת הצ'רוקי. קראתי גם ספר, שלא תורגם לעברית, על משפחה בעיר שארלוט, בצפון קרוליינה,  שמתגאה שבעורקיה זורם דם צ'רוקי.

בשטחים שהתפנו התיישבו בעיקר אירים, שהיגרו בגלל הרעב באירלנד עקב מחלת תפוחי האדמה, וגרמנים, שחוסר יציבות פוליטית בארצם גרם לבעיות כלכליות. הם הביאו איתם את כלי הנגינה שלהם ואת המוזיקה העממית שבארצותיהם. כך נוצרו להקות שניגנו בסופי שבוע מוזיקה לריקודים, שהתבססו על כינור, אקורדיאון, בנג'ו וגיטרת פלדה. בשל הניידות הנמוכה באותה תקופה נוצרו סיגנונות שונים, ורק בשנות העשרים, כשהחלו ההקלטות ושידורי הרדיו, אוחדו הם לסוגה אחת, היא מוזיקת הקאנטרי. ועדיין מוזיקה זאת התפצלה לתת סוגות, כמו ההילבילי, הבלו-גרס, מוזיקת המערבונים.

אודה על האמת, המוזיקה הזו, מלפני שנות החמישים, ברובה אינה נעימה לאוזני. אינני יודע מדוע - אני אוהב לשמוע כל כלי בנפרד, השירים יפים, אבל יש כנראה בעיה בהרמוניה. המוזיקה המוכרת לנו, גם המוזיקה הקלאסית וגם מוזיקת הפופ והמוזיקה השחורה, כבולות לחוקי הרמוניה נוקשים, וכאן כנראה לא כל כך, אבל אינני בטוח בכך, וגם אינני מעוניין לחקור זאת. לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה הקשבתי ביוטיוב לעשרות הקלטות משנות השלושים והארבעים - אבל זה לא דיבר אלי. אני כן מתכוון לכתוב על הצליל של נשוויל, אבל בפעם אחרת.

בחרתי להשמיע את "ג'מבליה" של האנק וויליאמס, שיר בוקרים שמספר על המאכל שאכלו בשדות המרעה, מאכל שמקורו בניו אורלינס, ועשוי משעועית ונקניקיות עם אורז. מילות השיר מספרות על ארוחה על שפת נחל בוצי באזור ניו אורלינס, אבל השיר כנראה התפשט לערבות העשב יחד עם האורז והשעועית. שימו לב לכינור, לבנג'ו ולגיטרת הפלדה.