שחור ולבן (חלק שמיני ואחרון)

נסיים במוזיקת הפולק, או המוזיקה העממית. שורשי המוזיקה העממית האמריקנית נעוצים עמוק באנגליה של המאה החמש עשרה. שירים כמו שרוולים ירוקים (Greensleeves), כחול לבנדר (Lavender Blue) ואחרים נשמרו עד היום, ונוספו עוד הרבה אחרים, כמו לילה טוב איירין (Goodnigt Irene) שחיבר זמר הבלוז לדבלי.

המיוחד בשירים האלה, לפחות בחלקם, שהם לא עוסקים דוקא בחוויות אישיות, כמו הקנטרי והבלוז, אלא גם מספרים סיפור (בלדה). בתקופה שבכוונתי לעסוק בה היו להקות כמו האורגים, ופיטר פול ומרי שסיפרו על פסגת הר הסמוקי, פופ דרקון הקסם, וסיפורים אחרים. החל משנות החמישים החלו שירי המחאה, בתחילה ע"י פיט סיגר, יוצא האורגים, ואחר כך זמרים-מחברים אחרים, כמו איילין רוג'רס, ג'ון באאז, והגדול מכולם - בוב דילן, הצטרפו אליהם.

נוסיף לכאן את שירי הפולקה. במקור זו מוזיקה עממית צ'כית, שבסוף שנות הארבעים התחבבה על מצעדי הלהיטים, כמו "שיח הסוכר" של פרנקי ליין ודוריס דיי, שהפך אצלנו ל"אל תיקח הכל ללב" בביצוע יפה ירקוני. הוא בוצע גם ע"י איב בוסוול ההונגריה-אנגליה-דרום אפריקאית בפני מלכת אנגליה.

שיח הסוכר הוא בכלל שיר עם של שבט הזולו, שמחבר בורי (דרום אפריקאי) חיבר לו מילים באפריקנס. איב בוסוול הביאה אותו לבריטניה, והגירסה האנגלית הגיעה לארצות הברית. סיפור מעניין, לא פחות מסיפורה האישי של איב בוסוול.

מי שלומד נגינה מספרי לימוד אמריקניים (כמוני) זוכה להכיר הרבה שירי עם, אולי בגלל שהם רכוש הציבור, ומחברי הספרים לא משלמים עליהם תמלוגים. כאן אביא את להקת האורגים, בסרטון נדיר. ואם האורגים כבר כאן, אני עוד זוכר את הרעש התקשורתי העצום שקיבלו בביקורם בארץ, ובמיוחד עקב להיטם "צנע צנע".