קצת תאוריה (חלק ראשון)
כבר כתבתי שנזדקק למעט ידע על הרמוניה. כפי שאמרתי, זה קורס של שנתיים, אבל לא צריך להבהל. לא צריך לקרוא תווים בשביל להבין את הבסיס. אני רוצה יותר לעסוק בגישה היסטורית מאשר מוסיקולוגית, כי לדעתי זה הרבה יותר מעניין.
נתחיל בפיתגורס, אותו פיתגורס שבגללו נאלצנו להעלות בריבוע ולהוציא שורש כדי לקבל ציון בבית הספר. ובכן, התיאוריה של פיתגורס היתה ש"הכל מתמטי", כפי שהיה לנו נשיא בית משפט עליון שאמר ש"הכל שפיט". כעת שניהם שייכים להסטוריה. ובכן, פיתגורס השתמש במונוקורד כדי להבין את המתמטיקה של המוזיקה. הוא גילה שאם פורטים על מיתר, ובו זמנית פורטים על מונוקורד אחר שמקצרים אותו לחצי (לוחצים בדיוק באמצע), שני הצלילים נשמעים בגבהים שונים, אבל בהתאמה מוחלטת. היות ופיתגורס האמין שבטבע הכל הרמוני, זאת אומרת שנמצא ביחסים מתמטיים פשוטים, ובמקרה שלנו יחס של אחד לשניים, הוא קרא ליחסים בין גובהי הצליל "הרמוניה".
מאוחר יותר קראו למרווח בין הצלילים האלה "אוקטבה". ולמה אמרתי מאוחר יותר? כי פיתגורס דיבר יוונית, ואוקטבה זה בלטינית. אוקטבה זה "השמינית", והכוונה למרווח השמיני; זאת אומרת שבין הצליל הנמוך לגבוה יש עוד שישה צלילים (לא כולל הקצוות), ובלשון אחרת - לפי חלוקתו של פיתגורס, שבעת הצלילים הראשונים יוצרים סולם. הלוואי והחיים היו כאלה פשוטים. במשך כאלפיים ושש מאות שנה שעברו מאז ועד ימינו הדברים הסתבכו מבלי הכר.
במרוצת השנים החליטו לחלק את האוקטבה לשנים עשר חלקים, שרק שמונה מהם יוצרים סולם. זו הסיבה שבמקלדת הפסנתר, ולפניו בקלוויקורד, ולפניו בעוגב הכנסייתי, האוקטבה מסומנת ע"י שבעה קלידים לבנים (זכר לפיתגורס?) ועוד חמישה שחורים ביניהם. הסולם המוכר ביותר הוא סולם דו מז'ור, שמתחיל מצליל שנקרא דו, וכולל רק את הקלידים הלבנים. המרווחים בין הצלילים אינם שווים, אבל כל אחד מכיר את המנגינה הזאת: דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו.
נגני הכנסיה שאלו: ומה יקרה אם ננגן על הקלידים הלבנים דוקא מרה, או ממי וכן הלאה? כך יצאו להם שבעה סולמות, שנקראים היום "מודוסים". היום המודוסים נעלמו ואינם, ונותרו רק שני סולמות - זה שמתחיל בדו, הוא המז'ורי, וזה שמתחיל בלה, שהוא המינורי. בפעם הבאה אספר איך כיוונתי את הגיטרה בעזרת לה.