קצת תאוריה (חלק שני)

לפני שנמשיך עם לה, אני חייב עוד כמה מילים טובות לפיתגורס: פיתגורס גילה גם שכאשר פורטים על מיתר, הוא משמיע לא רק את הצליל היסודי, שזה התדר שהמיתר המתנדנד כולו מרעיד את האוויר; שני החצאים שלו רועדים בו זמנית בנפרד, אבל בעוצמה חלשה יותר. לכן המיתר לא משמיע רק את הצליל היסודי, אלא גם בדיוק את צליל האוקטבה שמעליו. וכך גם שלושת השלישים שלו, ארבעת הרבעים שלו, וכן הלאה, בלי סוף, לפחות, מבחינה מעשית, עד גבול יכולת השמע האנושית. שילוב הצלילים האלה, שנקראים הצלילים העילאיים, עם הצליל היסודי, הוא אחד המרכיבים שנותנים את הצליל העשיר של כלי הנגינה, בניגוד למחולל צלילים (אוסילוסקופ) שמשמיע רק צפצוף בגובה הצליל היסודי.

בינתיים קיבלנו, מבלי משים, את הקשר בין הצליל היסודי לצליל האוקטבה - צליל האוקטבה נמצא בתוך הצליל היסודי. קיבלנו גם שעור במתמטיקה - כעת אנחנו יודעים מדוע סדרת המספרים הבאים: אחד, חצי, שליש, רבע וכן הלאה נקראת הסידרה ההרמונית, כי היא חלוקה למספרים פשוטים. תודה, פיתגורס.

עוד הערה קטנה: כל כלי הנגינה שמשמיעים צלילים, פועלים אותו דבר, בין אם הם כלי מיתר, כלי נשיפה מעץ, וממתכת, פועלים על האוויר באותו אופן, רק שבכלי המיתר זה ניתן יותר להמחשה. לכל כלי יש הצליל האופייני שלו, בהתאם לסידרת העילאיים שלו. זה בניגוד לכלי הקשה כמו תופים, שאין להם צליל מוגדר. פעם רציתי לכתוב מחולל שיקבל סיגנל מהמשתמש (נניח דרך מקלדת שליטה), וישמיע צליל של פסנתר. לא הצלחתי, אבל היום מותקנת במחשבי תוכנה שרכשתי שעובדת בדיוק כך, והרמקולים של המחשב משמיעים בדיוק את צליל ה"פסנתר" שהתכוונתי אליו.

יש הבדל אחד בין הפסנתר ובין "הפסנתר האלקטרוני" שלי. פסנתר צריך כוונון מדי פעם, וזה שלי לא. וכך הגענו לנושא הכוונון: כשקבוצת נגנים יושבת לנגן יחד, הכלים שלהם צריכים להיות מתואמים אחד לשני. בדרך כלל הם מתאמים עצמם לפסנתר; אחד צועק לפסנתרן "תן לי לה" ומכוון מיתר אחד לפי הפסנתר, ואת שאר המיתרים אחד עם השני. זו סיבת הקקופוניה שהנגנים משמיעים לפני הקונצרט. ואם אין פסנתר יש מכשיר אלקטרוני שמשמיע לה, וכשאני למדתי לנגן, היה לי קולן, מכשיר מתכתי, מעין מזלג שמשמיע... תנחשו לבד.

כשבוני עוגבים בכנסיות כיווננו את צינורות האוויר העצומים של העוגב, הם עבדו באותה שיטה. אני מניח שהייתה להם משרוקית לה, והם כיווננו צליל אחד, וממנו צינור אחר צינור, למעלה ולמטה. זה לא היה מדוייק, אבל היות והעוגב מנגן לבדו, זה לא הפריע. וגם תזמורות קטנות, ללא פסנתר, התכווננו איכשהו. הצרות התחילו שניכנס הקלוויקורד, או הצ'מבלו, ואז נוצר הקולן. הקולן לא היה מדויק, וכאשר נתגלה שלכל צליל יש תדר משלו, התגלו בעיות תקינה, ורק במחצית המאה הקודמת הוחלט סוף סוף שהתדר של לה יהיה 440 תנודות בשניה, ז"א 440Hz. ואכן, הקולן שלי היה נקרא A-440 (מהיכן ה-A אסביר בפעם הבאה).

בפעם הקודמת חרגתי ממנהגי ולא צירפתי שיר. גם הפעם אין לי שיר מתאים לנושא. אז אשמיע משהו ששמעתי לפני כשעה. המדובר ב-Anniversary Song. לא, זה לא יום השנה לנישואים וגם לא להיכרות. סתם, כי אני אוהב את הביצוע הזה, של גאי לומברדו. אמנם אני כותב כרגע לצלילי רוקנרול משוגע של ג'רי לי לואיס, אבל הוולס השקט ההוא מתנגן לו בראשי. רגע..., רציתי להוסיף שאני מכיר הרבה ביצועים לשיר הזה, כמו אל ג'ולסון, דיאנה שור, פט בון ועוד כמה, ואז שמתי לב שעל התווית כתוב "מתוך הסרט 'סיפורו של אל ג'ולסון' ". כל מילה נוספת מיותרת.