סטפן צווייג

אחד הסופרים היהודיים הטרגיים ביותר. הוא נולד באוסטריה בשנת 1881 והתאבד בפטרופוליס שבברזיל בשנת 1942.
סטפן ניסה לחיות כאירופאי טוב, המתעלה מעל ללאומיות חונקת, או צרות אופק מפלגתית, אירופה היתה מולדתו הרוחנית , כאשר היא אבדה לו שם קץ לחייו. היו לו אשליות לגבי אירופה טובה ומאוחדת בערכים הומניסטיים.
בתור אינטלקטואל יהודי שולי סבל מפיצול בזהותו, הוא לא הצליח בחייו להשיג אותנטיות אישית, הוא חי בספריו אך לא את ספריו.

עם יהודי השוליים נמנו יוצרים בולטים אוסטרים יהודים, במו ארתור שניצר, קרל קראוס, זיגמונד פרויד, מרטין בובר, תיאודור הרצל, זה היה החוג של צעירי ווינה שגם צווייג נמנה עליהם, הם חיו בדור של אנשי רוח שחייהם הוחתמו בהתמוטטות הערכים המסורתיים.

הם ייצרו בשפה הגרמנית במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, הם הרגישו ביתר שאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעייה קיומית.

אף על פי שזנחו את המסורת היהודית נדחו על ידי החברה הגרמנית ולא נטמעו בתוכה, הם היו חסרים את האמונה הישנה, ונמנעו מלקבל את האמונה החדשה הנוצרית, היתה התבוללות, והמרה לנצרות כפי שעשה גוסטב מהאלר.

צווייג לא התעלם מהיותו בן לעם היהודי, מעולם לא העלה בדעתו להתנצר, היו תקופות בחייו שהוא הודה בגאווה על השתייכותו לעם היהודי, מעולם לא היה אדיש להיסטוריה הכאובה שלו, והקונפליקט בין האירופאיות שלו לבין המודעות ליהדותו.

הוא דגל ברעיון של "חופשי ברוח". גם ברגעיו האחרונים ובשיא אכזבתו מן האידיאל "חופשי ברוח" אומר הוא לא היית מבקש לחיות את חיי מחדש במקום אחר אלא בברזיל ארץ נפלאה זו, ברזיל שונה במהותה מאירופה שעמיה הוראסים את עצמם לדעת ומחבלים באירופה תרבותית חסרת גבולות, הוא עומד נכלם וחפוי ראש נוכח הרס מולדתו הרוחנית אירופה, למרות שהיה מנוכר ומרוחק מיהדותו זו העצימה את ההינטשות שלו.

אפילו בזמנים בלתי אנושיים כמו אלו שלנו אין אנו יכולים כתב לאבד את האני הפנימי שלנו. עתה צווייג שבע ימים ואכזבות מכדי להתחיל מחדש, בחיפש מתמיד של זהות אישית אמינה יותר.

רבים מהמשכילים היהודים, איבדו את עצמם לדעת, לאחר שהכירו בעובדה הטראומתית, כי הארצות שבהם נולדו, ולמענם תרמו את מיטב ויצרותיהם וגאוניותם נבעטו על ידם. צווייג נבעט על ידי אירופה כולה, לא רק אוסטריה בגדה בו אל ההומניזם האירופי שצווייג ביקש לקדמו, אכן טעותו היתה אמונתו באידיאל בצורה כה תמימה.
עם נפילת הקהילה האירופית כתבה אשתו הראשונה פרדריקה בזכרונותיה טעותו הטרגית של צווייג היתה הערצתו הבלתי מתפשרת כל חייו את האידיאל הניטשיאני של ה"חופשיים ברוח" .

בצוואתו כתב אני פורש מרצוני החופשי מחיי רוצה אני להודות לארץ נפלאה זו ברזילך שהעניקה לעבודתי  אכסניה טובה כל כך, בכל יום למדתי לאהוב אותה יותר. אני מעדיף סיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה כאגדם שעבודתו הרוחנית היתה שמחתו הזכה ביותר, החירות האישית המעולה שבנכסי האדם.

אכן סופר נערץ ומעורר השראה.