מרגריטה צרפתי המאהבת של דוצ'ה מוסליני

מוסוליני היה נואף, אך מרגריטה לא חלקה איתו רק את מיטתו. היא סייעה לו גם בגיבוש הרעיון הפשיסטי, ןביישומו. כתבה עליו ביוגרפיה אשר תורגמה ל-18 שפות.

זמן קצר אחרי החלת חוק הגזע באיטליה, חמקה בחשאי וביקשה מנהגה להסיע אותה לגבול שוויץ.

באמתחתה של אשת החברה ומבקרת האמנות היהודיה, היו 1272 מכתבים שכתב לה מוסוליני ב-20שנות הקשר האינטימי והרעיוני ביניהם. 

היא שבה לאיטליה לאטחר גלות ממושכת בצרפת ארגנטינה ואורגוואי בשדנ ת 1947.

כל עוד היה הוא בחיים נמנעה כמעט לחשוף את יחסיה עימו, חששה פן יבולע למשפחתה שנשארה באיטליה הפשיסטית.

היהודיה האריסטוקרטית המשכילה אשתו של עורך דין אמיד, ואם ל-3 ילדים, תרמה בעצותיה ובכספה לארגון הצעדה על רומא שבה תפסו את השלטון ב-1922, היתה יועצת הסתרים שלו, ושגרירה בלתי רשמית. 

קלריטה פטאצ'י שהונצחה כמי שנורתה עם מוסוליני למוות ושגופתה נתלתה ברגליה לצד גופתו בכיכר העיר מילאנו.היא אולי המפורסמת, אך אחרי 20 שנה של קשר אישי ופוליטי אינטנסיבי הכירהכ אותו צרפתי טוב מכולן כולל אשתו הרשמית רקלה גואידי.  

מרגרחיטה ידעה הכל על חולשותיו, נקודות התורפה שלו, על מנהגיו הגסים, על אמונותיו הטפלות ועל בורותו בעניני מדע ורפואה .

דמות הדוצ'ה העולה מספר זכרונותיה, היא דמות של מדינאי מבריק כריזמטי ובעל חזון, אחוז בתאוות שלטון, אגוצנטרי, מלא רגשי נחיתות, רדוף אמונות הבל, נואף חסר שליטה, מניפולטיבי ותככן.

לאורך כל הדרך היא מאשימה אותו כאיש האחראי למות אחותה וגיסה בדרכם לאושוויץ. היא לא מביעה חרטה על חלקה בהרס הדמוקרטיה והשלטון הרודני. היא טוענת שהפשיזפ היה בראשיתו רעיון חיובי, שהתעוות עם השנים, גם מוסליני השתנה מן הקצה אל הקצה.

במשך 40 שנה לא פורסם החומר שהוסתר במקומות שונים, ב-27 באפריל של 1945 נוראו מוסליני ופילגשו ו-15 האנשים שהיו עימם, על ידי שוביהם הפרטיזנים, וההמון שנקבץ במקום התעלל בגופותיהם.

היא לא חשפה מכתבים אישיים ומסמכים מקוריים, היא הגיעה להסכם עם מוסוליני שהיא לא תפרסם פרטים על יחסיהם, בתמורה לכך שלבני משפחתה אשר נשארו ברומא, ביניהם בעלה וילדיה לא יאונה כל רע.

עם מותו בשנת 1961 עבר החומר לידי יורשיה, המסרבים לחשוף אותו בפני איש, ואף מכחישים את עצם קיומו.