מכתב

בשבוע שעבר בדלתא של המקונג אחי דאגי נהרג.הוא מת במלחמה שהוא לא רצה להיות חלק ממנה.אבל אחי מת וחיי השתנו.אני כבר לא מסוגלת להתייחס אל העולם כפי שהתייחסתי אליו קודם לכן.הלוואי שיכולתי להגיד לך את זה אישית.עדי שתבין יותר.יש אנשים שחייהם קצרים משך אחרים,אבל בזמן שאנחנו חיים את החיים שלנו.אנחנו צריכים לחיות אותם בצורה מלאה.זה הדבר שנשלל מאחי.אבל זו הצואה שהוא השאיר לי.בילינו ביחד שלושה קיצים נפלאים,אבל אני צעירה מכדי להקים עכשיו משפחה.אולי,יוום אחד בעתיד,אתה ואני ניפגש שוב.עד אז,אני מקווה שתחשוב עלי בחיבה, כפי שאני אחשוב עליך.אני מאמינה עכשיו שהאהבה היא כמו האפס המוחלט היא אפשרית רק בתיאוריה.אבל אני מקווה שתמצא אהבה,רוב. ואם יום אחד גם אני אמצא אותה,אני אחטוף אותה,כפי שאחי היה רוצה שאעשה.החיים קצרים ויקרים מכדי לחיות אותם אחרת.ואתה יודע.פרוסה כנפה של ציפור הזמן.שמור על עצמך.אוהבת,מגי.
מה שנשאר זה לנסות ולגעת ברצונות.
העדר האהבה היא אפס או- מינוס.
-----
אם הדוור לא הביא אלייך המכתב
שעל גבו הכתב כל כך מוכר...
אם לא יבוא, בטרם יום ערב,
סימן הוא שיבוא מחר מחר.
על כן ראשך אל נא תרכיני ביגון
בתום הקרב חוזרים החיילים(או לא חוזרים)
את הנר הדליקי בחלון בחלון
הוא יאיר את הדרך לי.
אני לא פילוסופית ולכן נקודת התייחסותי גם למכתב הנ"ל היא לגמרי שלי.אסוציאטיבית חוויתית סוביקטיבית שלי.
וכל השאר?
- לא נמצא בתחום השגתי ולא בתחום
החשיבתי.
ולשם שינוי. דווקא בעצם החוויה הטוטאלית שלי
לא נמצאת מורכבות ןגם לא התלבטות...רק התמסרות.
ובאותו הרגע .חוויה נטו- בטח לא התפלספות.
בחרתי להביא את הצד האילם והבלתי נשמע של החיילים
במקרה זה , הצד המשפיע והמכונן מעבר לקלעים.\התיחסתי למכתבה של מאגי אל אהובה כפועל יוצא מעצם היותה מושפעת מהמאורע של מות אחיה.
וכל השאר מבחינתי נמצא בצל.
וחוץ מזה לכל אחד משמעות החיים ומימושם
נראית מזוית אחרת