פיסות חיים ב' - ילדות

פיסות חיים ב' - ילדות

שני גגות מאיתנו הייתה גרה מרים.מרים(במלעיל) למדה בכתה המקבילה ואמהותינו היו חברות עוד מסלוניקי.בכל פעם שאימא של מרים יצאה, זו האחרונה הייתה מזעיקה את חברותיה וגם אותי - ושחקנו שם בכל מיני משחקים.אני הייתי מביא "מונופול".אבל היה גם משחק אחד בבקבוק, שמסובבים על הרצפה.אם הוא היה מופנה אלי,חובה היה עלי לבחור ילדה וללכת איתה הצידה,לפינת החדר ו ל ש ח ק.אם הוא היה מופנה לבת,הייתי נבחר בכל מקרה.

וכך – פחות או יותר - נהגנו להעביר את הזמן אחרי הלימודים.אבל רק משחק אחד שבו נגענו אחד לשנייה איפה שאסור, עשה לי "בגרות חפוזה" כשהבנתי, שמה שיש לבנים למטה - זה לא רק כדי לעשות פיפי.

חזרה לביתי ולחצר המגודרת באבני סיליקט, שמעברה השני גר חיים. חיים היה אחד החברים הכי טובים שלי והוא הפך בין לילה ל"גיבור היום",על כי אחיו הגדול שחה אל "אלטלנה"המפויחת וחזר עם שלד חרוך וחלוד של רובה צ'כי.סמי,הבן של מנצח תזמורת מכבי האש של תל-אביב,היה חבר גם.שמנמן – אבל אהבנו אותו.

החורף לדידי היה עוד סוג של חבר.רחוב מזרחי ב' אחרי הגשם, שימש מקור לא אכזב של חגיגה - וגם פרנסה.נהגנו לפלח משטחי עץ מביהח"ר לייצור זכוכית ברחוב "כפר גלעדי" - ושבהם היו אורזים זכוכיות ענק - ולגרור אותם אל האגם שנוצר. הפרנסה הייתה: להשיט אנשים מרחי "הקישון" אל "מרכז וולובלסקי" תמורת 10 גרושים.הנחה היה מקבל, רק מי שרצה לחצות את האגם ממדרכה אחת - לזו שממול.יותר מאוחר,המצאנו מנוי חודשי.החגיגה היתה: הכסף שהרווחנו, בזבזנו באותו ערב אצל סבי והמשחק "לובשת את זה - או לא", התנהל כהרגלנו בקודש. רק חמדה לא באה.מוזר.

שבת אחת ,טיילנו אבי ואנוכי ברחוב "הרצל". כ – 100 מ' לפני גימנסיה הרצלייה, חצתה את הכביש מסילת ברזל של הרכבת שנסעה מירושלים ליפו - וההיפך.לפתע הורדו המחסומים.טרם שהספקתי להבין מה קורה,אבא משך אותי לכוון חדר מדרגות סמוך.מדבריו הבינותי,שברכבת זו נוסעים גם ערבים מזוינים בנשק ובמחסומים, הם יורים חופשי על יהודים.לעולם לא אשכח את הפחד שתקף אותי.

לצד זאת,אהבתי את אבא והרגשתי בחברתו מוגן ובטוח.בשבתות הלכנו לראות כדורגל ולאכול "מליבי קיימק" לפני המשחק ב"באסא",הלא היא "בלומפילד". קומה מתחתינו גרו שתי אחיות.כשהוריהן יצאו,הן היו קוראות לי לבא לשחק. לשחק, אללק... כילדים, היינו נורא חרמנים.לא כמו היום.

בלימודים,הייתי תלמיד סלקטיבי.מה שאהבתי – הצליח. מה שלא, היתה בעיה.אבל השלאגר של כל הזמנים,הרומן הכי להיט והכי לוהט - "קמא סוטרא" - היה מבוקש יותר מ"אל הציפור" של ח.נ. ביאליק ו"עשרים אלף מיל מתחת למים",שכתב סופר ההרפתקאות של כל הזמנים -ז'ול וורן. אולי, כי לא היינו צריכים לכתוב עליו חיבור.

הילדות שלי על ציר הזמן, הופכת להיות עוד פינה שמקפלים בספר הזיכרונות.(זוכרים?) ואני חוזר אל אותה ילדות,פוסע בין השנים,צופה בהן - ומשתהה.

כמו ביצירה של מודסט מוסורגסקי: "תמונות בתערוכה".