הלם קרב

המצב קשה, אין מה להגיד, אומנם המראות של עזה קורעות את ליבי ולא משנה כמה יכפישו אותי
על זה, אני דואג לביתי. למדינה שלי. גם אני הייתי לוחם, גם אני איבדתי חברים, אני יודע מקרוב את
התחושה הזו של האדרנלין שזורם בקרב אך גם את המועקה והפחד מפני הלא נודע שמודחק כליל
כשהמפקד צועק קדימה. הילדים שלי פחדנים, כך יכנו אותם, הם נסעו לחו"ל לאיזו דודה, לא אזעקות
זה לא בשבילם. ניסו לשכנע אותי להצטרף, אבא מי ידאג לך חוץ מכיפת ברזל? שאלו ולא השבתי.
דממה אחזה בי נוכח הפחדנות שלהם ומצד שני, כסב דואג שמחתי שהילדים לא צריכים לחוות שוב
את האזעקות כפי שחוו רק לפני שנה וחצי בעמוד ענן. אני מסתדר, לא רץ, יש לי דקה וחצי להגיע
למרחב מוגן ויש לנו ממד בהישג יד וכשאני לא יוצא, אני בטוח וגם בצאתי אינני דואג, אולי בגילי
דאגה מפני טיל אינה שוות ערך לדאגה מפני מחלה. היו חזקים חבריי.