אספנות: עיסוק שממלא את הנשמה

תחביב או התמכרות? את השאלה הזאת נשאיר לאנשי המקצוע. האספנים לא מטרידים את עצמם בשאלה מאיפה זה בא ולמה בחרו דווקא בחפץ כזה או אחר כמטרה לפעילות האיסוף, שלרוב נמשכת שנים ארוכות, צורכת לא מעט זמן וכסף והופכת את הבית למוזיאון. חוץ מהדברים המתבקשים והמוכרים כמו בולים, מטבעות או במקרה של בעלי האמצעים גם פריטי אמנות ועתיקות, אנשים אוספים כמעט כל דבר, החל במלחיות מכל רחבי העולם וכלה באבזרים נוסטלגיים כמו פטפונים, מכונות כתיבה, שעונים, טלפונים עתיקים, מצלמות נוסטלגיות או כלי מטבח מעשורים עברו.
היי בובה
נילי פרדס בת ה-63 מחולון אוספת בובות. כבר בילדותה היא נשבתה בקסמן, והיום יש לה עשרות מהן בבית, בנוסף לאוספים אחרים. עם השנים היא החלה גם ליצור בובות בעצמה, והיום היא ובעלה שלמה בן ה-66 (היא שימשה בעבר כמנהלת מרכז קהילתי והוא היה מורה לטבע) עוסקים גם בתיקון בובות וחפצים עתיקים אחרים. "מיום שאני זוכרת את עצמי הייתה לי חולשה לבובות", היא מספרת. "אהבתי לסרק אותן ולהלביש אותן, לפעמים בבגדים שהכנתי בעצמי. תמיד כשהיו צריכים להביא לי מתנה, זאת הייתה בובה, וגם אבי עשה לי כמה מהן. זה נמשך גם כשגדלתי ואפילו היום, כל יום הולדת ויום נישואין אני מקבלת בובה. הרבה ממכרי קוראים לי 'בובה נילי'". בכל נסיעה שלה לחו"ל פרדס תרה אחר בובות חדשות. "בשנים האחרונות אני מתמקדת בבובות עתיקות מאירופה. אנחנו קונים אותן בשוקי פשפשים ומשפצים, אני בקוסמטיקה ושלמה בצד הטכני. יש כאלה שאני משאירה לעצמי, והשאר 'נמסרות לאימוץ'. הבובה הכי עתיקה שיש לי היא בובת פורצלן ועץ מ-1894 מגרמניה. הבובות היו באותה תקופה מאוד יקרות וכנראה שלא שיחקו בהן יותר מדי, אלא שמו מאחורי הוויטרינה. "יש לי גם בובות מהמזרח הרחוק, בנוסף לאוספים של מסיכות מאפריקה ופסלים אותנטיים מהודו ומסין ששלמה אוסף, הרבה פסלי בודהה ותמונות אתניות. בגינה יש לנו פסלי שיש של חצי טון שהבאנו מסין". לבני הזוג יש אמנם בית צמוד קרקע גדול, אבל לדבריה הוא עדיין קטן על שלל האוספים. "אנשים שנכנסים הביתה מקבלים הלם. הם תמיד שואלים איפה בעצם אנחנו גרים". עם השנים הפך תחביב האספנות למקצוע, ולביתם מגיעים אספנים אחרים שמעוניינים לתקן בובות עתיקות ושאר חפצי אספנות. "כל יום יש לנו סיפור מרגש אחר, כי מאחורי כל בובה או חפץ יש סיפור".


פרדס גם יוצרת בובות בעצמה, מדאס על קונסטרוקציה של חוטי ברזל, ואף מציגה את יצירותיה. בובה מעשה ידיה מוצגת בימים אלה בתערוכה "היי בובה - נשיות בראייה עכשווית", שמוצגת בקניון רמת אביב. "הבובה שלי היא האישה של שנות ה-2000 שמלהטטת בין כל משימותיה. היא לבושה בחליפה מחויטת ועושה ג'אגלינג עם שלושה כדורים". האספנות, לדבריה, היא עיסוק שממלא את הנשמה. "זה כמו לקרוא ספר טוב או לראות סרט טוב וזה גם מביא אותך לכל מיני מקומות, לא רק פיזית, שלא היית מגיע אליהם. תקופות היסטוריות, תרבויות, אנשים מעניינים". כשהיא מתבקשת לשרטט פרופיל של האספן המצוי, פרדס גורסת שהיא נתקלת בעיקר בנשים בגיל מתקדם. "כבר אין להן משכנתא, הילדים לא בבית והן יכולות להרשות לעצמן לעשות מה שרצו תמיד". נשים אוספות לדבריה הרבה בובות או אבזרים רומנטיים אחרים, בהם הרבה כאלה המעוטרים בשושנים, פסלי תנשמות, ציורים, אפילו אצבעוני תפירה. "אבל בגדול, אנשים אוספים הכול. כמעט לכל דבר תמצאי אספנים". האם מדובר באובססיה? פרדס לא פוסלת את האפשרות. "אצלנו זה אולי גובל באובססיה או בהתמכרות. אני מכירה אנשים שכבר החליטו 'להיגמל', אבל לא מסוגלים. גם אישה שיש לה כבר המון בובות ומחליטה להפסיק, אם תראה עוד בובה, היא תקנה אותה".
התרנגולים
הלן קרמון (86) מבית הדיור המוגן "דור טבעון", מורה לביולוגיה לשעבר, אוספת כבר למעלה מ-50 שנה תרנגולים. לא כאלה שפוצחים על הבוקר בקוקוריקו, אבל בני דמותם בכל וריאציה אפשרית, הממלאים מדפים וקירות בדירתה הלא גדולה. "יש לי היום כ-200 פריטים", היא מספרת. "פסלונים מזכוכית, ממתכת, מעץ, ומחמר, תמונות של תרנגולים, חפצים שימושיים שמוטבעת עליהם תמונת תרנגול, צעצועי תרנגולים ואפילו שני בולי דואר עם תמונות תרנגולים". זה החל כשעלתה ארצה מפולין ב-1957. "בהתחלה זה לא היה רציני. הבאתי אתי מפולין כמה מגזרות נייר בצורת תרנגולים, אבל לאט לאט התחלתי לקנות עוד בכל מיני מקומות, קיבלתי מתנות והתחלתי גם לעשות בעצמי. אני לא מחפשת במיוחד, אבל כשאני רואה משהו, אני קונה. יש לי תרנגולים מפולין, מסין, מבורמה, מפורטוגל. היום גם הדיירים בבית מביאים לי". למה דווקא תרנגולים? קשה לה להסביר. "אולי כי זה שמח וצבעוני. תרנגולים אמיתיים אף פעם לא היו לי, תמיד גרתי בעיר, אבל היום אני שומעת אותם כאן מהלול בכפר תקווה". כשעברה לבית הדיור המוגן, חששה קרמון שלא יהיה לה מקום לאחסן את האוסף, אבל איכשהו נמצא מקום לכל תרנגול ותרנגול. "לא היה פשוט להעביר את האוסף לכאן", היא אומרת, "אבל הצלחתי, ואני מאוד שמחה".



הנה באה הרכבת
רכבות חשמליות הן, או לפחות היו בעבר, חלק בלתי נפרד מחדרו של כל ילד. מתברר שגם אנשים מבוגרים חובבים אותן ואף משקיעים מזמנם ומכספם - וכאן מדובר על תחביב יקר יחסית - באיסוף דגמים ובבניית מסילות. משה רוזן בן 62 מקיבוץ נצר סירני, טכנאי מכונות נגרות במקצועו, התוודע לתחביב בזמן לימודיו בגרמניה בשנות ה-70. "לחברים שלמדו אתי היו במרתף רכבות חשמליות, וזה הדליק אותי. החלטתי להביא רכבת כזאת לארץ. אם לא בשבילי, שיהיה בשביל הילדים". אלא שילדיו לא ממש התלהבו, בניגוד לו, שרק נכנס לסיפור עוד ועוד ולא יצא ממנו עד היום. "היום זה חדר שלם בבית, ויש לנו בקיבוץ גם מועדון של חובבי דגמי רכבות". רוזן הוא היום בעליו של אוסף של יותר מ-28 דגמי קטרים, כולם מועתקים אחד לאחד מקטרים אמיתיים מתקופות שונות, כולל קטרי קיטור עתיקים, בקנה מידה של 1:87. מחירו של דגם כזה נע בין 120 ל-1,800 יורו, ואפילו יותר. "אני קונה את הקטרים בגרמניה או באוסטריה, בארץ אי אפשר להשיג, ומחבר אותם לקרונות, שגם מהם יש לי כ-100, מחולקים לקרונות נוסעים ולקרונות משא. יש לי דגם של רכבת ישראל, עם קטר שהיה בשימוש כאן עד לפני שנה, אבל הושבת. הוא מיוצר בארצות ברית, וצבעתי אותו עם חבר נוסף בצבעי רכבת ישראל. מרבית הדגמים הם אירופיים. "הרעיון הוא קודם כל האספנות. הדגמים עצמם מאוד יפים ויש גם הנושא של בניית המסילה והנוף שסביבה והפעלת הרכבת, שמצריכים ידע בנגרות, בפיסול ובחשמל. אני יוצר את כל הדגם הזה בעצמי מגבס ומקלקר, כהעתק של נוף אירופי אמיתי. בבית הקודם הוקדש חדר שלם לסיפור הזה, והילדים שלי עזרו בבנייה ובמחשוב של המערכת. אפילו כלתי, שהיא אדריכלית, נדלקה על זה ועזרה לי. "לאחרונה שיפצנו את הבית ונאלצתי לפרק הכול, אבל כשהשיפוץ יסתיים, כמובן שאבנה הכול מחדש וברור שחדר אחד בבית יוקדש לרכבות שלי". האם התחביב שלו ילדותי מעט? רוזן מוחה בתוקף וטוען שבאירופה ובארצות הברית זהו תחביב מוכר ונפוץ, שעוסקים בו לא מעט אנשים מבוגרים. במועדון חובבי דגמי הרכבות הישראלי, אגב, חברים אנשים במגוון גילים (מרביתם גברים) שהמבוגר בהם בן 80.
עוד על תחביבים:

עיסת נייר - מתכון להנאה משותפת

כבישת זיתים: טעים, בריא ומהנה

סחלבים: אפשר לגדל אותם בבית

סדנאות כתיבה: דרך נוספת להתבטא וליצור

סדנאות בישול: לא למקצוענים בלבד

לקהילת אספנות:

לחצו