גיורא המתנדב מטנזניה

זה לא יהיה מוגזם פשוט לקרוא לו מלח הארץ. גיורא היוש (כן, כן, זה השם שלו וזה היה השם שלו הרבה לפני שבכלל היוש ניכנס לסלנג של העוללים), בן ה-65  מתגורר היום ברעננה אבל נולד וגדל בניר יצחק בעוטף עזה.

הוא נשוי פלוס שלושה, פלוס שני נכדים, 40 שנה עבד בחברת חשמל. התחיל על העמודים כפועל, וסיים כמנהל, או במילותיו, "התחלתי כפועל וסיימתי כפועל בכיר". לפני שנה יצא לגמלאות, ואת הזמן הוא מעביר בעיקר בהתנדבות, בדיוק כמו שעשה לפני שפרש ויותר. בשנים בהן עבד בחברת חשמל הוציא תעודת מורה דרך.

מועדון הגמל האדום הוא מועדון מטיילים פתוח, בהדרכתו. "הדגש בטיולים ברחבי הארץ ובשביליה הוא על סיפורים היסטוריים, היבטים ארכיאולוגיים, גיאולוגיים, בוטניים וזואולוגיים", הוא מסביר. גיורא מוביל בין השאר גם טיולי ג'יפים וטיולי אופניים ברחבי הארץ. כבר שנים הוא מתנדב בבית הלוחם בתל אביב ובצופי רעננה.

"בבית הלוחם אני מורה דרך ומדריך טיולי ג'יפים בהתנדבות", הוא מספר, "יוצאים כל כמה חודשים לטיול ואני תורם יום. לוקח איתי נכים באוטו, מסביר את השבילים, אין מקום יותר מעניין מארץ ישראל. גם בצופי רעננה אני מתנדב כמדריך. ההורים מקבלים צ'ופר טיול ואני מדריך".

איך אתה שומר על כושר?

"הולך כל יום תשעה וחצי קילומטר. יש לי מסלול קבוע שאני הולך בו".

 
גיורא היוש. החיים גילגלו אותו עד טנזניה. צילום באדיבותו

"השכנה הודיעה לי: אתה נוסע לטנזניה"

כבר שנים רבות שגיורא מתנדב, כמורה דרך, אבל מה שקרה באפריל 2017 היה בלתי צפוי לחלוטין. שכנה צעירה סיפרה לו ככה בדרך אגב, שהיא מצטרפת למשלחת הנוסעת לבית יתומים בטנזניה במסגרת אירגון הלפאפ (Helpapp). ארגון התנדבותי שמגייס באופן קבוע משלחות של מתנדבים לפרוייקטים שונים באפריקה. המשלחת המדוברת מנתה 40 מתנדבים, המטרה הייתה לשפץ  בית יתומים הכולל 180 ילדים. פרוייקט השיפוצים כולל שיפוץ המבנים והכיתות, צביעה, ניקיון, גינון, כל זה בעשייה חווייתית יחד עם הילדים.

מלבד זאת המתנדבים עוסקים בהדרכה, כולל לימוד תכנים בבית הספר כמו מתמטיקה, אנגלית, מוסיקה, גאוגרפיה, ריקוד וספורט. "מאד התרשמתי, איחלתי לה בהצלחה והמשכתי את יומי", מספר גיורא, "יום אחד היא נכנסת אלי הבייתה ומודיעה  לי שעוד שלושה שבועות אני בטנזניה. היא סיפרה שאחד מהצוות איש טכני פרש, ואני בדיוק מתאים למשבצת".

הסכמת מיד?

"ממש לא. הייתי אמור  לנסוע עם אשתי לחופשה במונטנגרו והיא אמרה 'אין בעיה. סע, תחזור ותבוא איתנו',  עשיתי עוד כמה ניסיונות התחמקות. אני לומד פילוסופיה והיסטוריה ואמרתי שאני לא יכול לנסוע באמצע הלימודים. היא אמרה 'זה לא מעניין אותי, אתה נוסע'. היא דיברה עם אשתי, שנתנה את האוקיי שלה וזהו, הגעתי למשלחת. הייתי כמובן הכי מבוגר שם, מה שנקרא המבוגר האחראי, בתור שכזה הייתי צריך לפתור לא מעט בעיות".

 
הקולגות של גיורא, מתנדבים צעירים, עם ילדי המקום (צילום באדיבותו)

בגיל 65, המתנדב המבוגר ביותר במשלחת

כשהגיע לטנזניה גילה גיורא שמדובר בארץ עצומה ובה 52 מיליון איש "גיליתי שזאת מדינה מפגרת ומושחתת. העולם המערבי שופך כמויות אדירות למען בתי יתומים ובתי ספר באפריקה ואף לא סנט אחד לא מגיע לילדים, הכל מגיע כנראה לממשל. המשלחת הזאת עושה עבודה מדהימה. אלה אנשים שלא רק תורמים מזמנם הם גם תורמים מכספם. כל אחד משלם על עצמו, משהו כמו 5,600 שקל על הטיסה, על החיסונים, סידורי הלינה, האוכל, האוטובוסים. חוץ מזה אספנו כסף ותרמנו לקופה של המשלחת. אני תרמתי שני טיולים. הבאנו איתנו המון דברים מהארץ כמו כלי עבודה, מסמרים, היו כלים שלא קיבלנו אישור להעלות למטוס אז קנינו בטנזניה, עצים, ברזלים, צבע, דבקים".

אמרת שנאלצת לפתור לא מעט בעיות כמבוגר אחראי מה למשל?

"כל אחד יכול היה להביא 23 ק"ג שלו אישי ועוד 23 ק"ג למשלחת. בשדה התעופה התברר שאנחנו צריכים לשלם מכס של 600 דולר על כלי עבודה למרות שהם היו משומשים. אם אתה מגיע לטנזניה כתייר אתה צריך לשלם 50 דולר ויזת כניסה, אם אתה מתנדב אתה צריך לשלם 200 דולר ויזת כניסה. הצלחתי להוריד את ויזת הכניסה ושילמנו רק מכס על כלי העבודה. צריך להבין שמנהלי המשלחת הם סטודנטים צעירים, השכנה שלי בת 21 והשותף שלה בן 26. קשה לנהל משלחת של 40 איש בתנאים שרובם בכלל לא ציפו להם, מלון בתת תנאים, האוכל היה קטסטרופה, אני ירדתי שישה ק"ג בשמונה ימים. אכלנו בבוקר אורז, בצהרים אורז עם ירקות מבושלים, ובערב אורז. שומרי המסורת הביאו מהארץ קופסאות שימורים וקנו בשוק ירקות ופירות".

 
רמי אורדן עם חבריו למשלחת. מממנים את הנסיעה מכספם הפרטי (צילום באדיבותו)

יום אופייני בטנזניה

"כל בוקר בשבע וחצי הגיע מיניבוס, ואז אנחנו נוסעים 45 דקות בדרכי עפר. אין שם כבישים, וכאחד שנוסע כל הזמן בטיולי ג'יפים אני יכול לומר שזה היה מאוד קשה. בית הספר צמוד לכנסיה  שבה היה חשמל אבל בבית ספר לא. בעזרת שני כבלים חשמליים חיברנו את בית הספר לחשמל.

הילדים ממש שמחו לפגוש אותנו. אין כיתה שהגג לא דולף בה, אין שולחן או כסא שעומדים ישר. יש שם מאמא האחראית על ארוחת הצהריים. יש לה חדר קטן עם כיריים מבטון. אין לי מושג מאיפה היא מביאה מים, אבל היא מערבבת מים עם אבקת תירס, וכל ילד מוציא מהתיק שלו כוס פלסטיק עם ידית, וזאת המנה היומית שלו לכל היום. ילד שהלך שעתיים ברגל עד בית הספר מקבל כוס אבקת תירס שתספיק לו עד השעה ארבע.

התקנו להם מערכת השקיה ובנינו גן ירק. התחלקנו לקבוצות: צבענו את הקירות ואני ניהלתי את הקבוצה שעבדה על מערכת בנייה מעץ. בנינו לילדים נדנדות. זה היה מדהים, הם התנדנדו בזוגות כדי לא לבזבז זמן בהפסקה. בנינו שולחן פיקניק גדול, הבאנו מחצלות וסכך. מאוד חם שם אבל כל יומיים יורד גשם. בנינו מסלול משחקים ברחבת בית הספר, ומגדל תצפית עם מעקה בטיחות. בימים ללא ערפל (פעם בעשרה ימים בערך), אפשר לראות את הקילמנג'רו. יום אחד בשבוע משחררים אותם בשלוש ליום כביסה. היה לנו מלווה קבוע עם הילדים. הם דיברו באנגלית אבל שרנו להם שירים גם בעברית".

המתנדבים בפעולה. הגיעו למקום בלי מים, בלי חשמל. צילום באדיבות רמי אורדן

מה היה הכי מרגש?

"הכל היה מרגש. אני בכלל בן אדם מאד רגשן. יש שם ילדים יתומים מגילאי 4-12, הם בחיים לא החזיקו צעצוע ביד. בתקופה שהיינו שם כל יום הם חזרו למשפחה המאמצת שלהם עם צעצוע שבנינו. שרנו איתם רקדנו איתם, והכי חשוב חיבקנו אותם המון. יום אחד לא הצלחנו להגיע  לבית הספר, כי האוטובוס החליק בגלל הגשם. הגענו לבית ספר אחד. הבאנו רשתות, בנינו מגרש כדור עף. סיפרנו להם על ישראל,  והם שאלו המון שאלות על ישראל.  היו מאד סקרניים. המורים נתנו לנו כבוד של מלכים. בכלל נוצר קשר מאד חם בין הילדים לחברי המשלחת, ורגעי הפרידה היו הכי קשים מאותם ילדים שלא זכו לחיבוק ובית חם. היה מאד קשה לעזוב אותם".

בחזרה לטנזניה?

לעצור את החיים כדי לעזור לאחרים. צילום: רמי אורדן

שמונה ימים היה גיורא בטנזניה, שמונה ימים של עשיה בלתי פוסקת, שאחריה שב ללימודים, להתנדבויות בבית הלוחם ובצופים, האם יעשה את הדבר הענק הזה שוב? הוא אומר שמדובר בשאלה קשה. "הפרויקט מאוד מילא אותי, הרגשתי תעצומות נפש ובמשך תקופה ארוכה אחרי שחזרתי הייתי מלא בזה.

שמעתי המון ביקורת כמו 'עניי ביתך קודמים' או 'מי אתם שתתערבו ביבשת השחורה', 'שוב האדם הלבן עושה החלטות'. אני מרגיש שעשיתי משהו מאוד חשוב אבל אין לי מושג אם יהיו לזה השפעות בעתיד.

קיבלתי המון כבוד מהאנשים שחיים שם בתת תנאים, וזה היה המון. הייתי רוצה לחזור לשם אבל בטיול ולא כמתנדב. רק לבדוק מה קורה שם. כבר הציעו לי להצטרף למשלחות נוספות לדרום אפריקה ואוגנדה אבל כרגע זה לא עומד אצלי על הפרק".

 בן ה-96 שלא מפסיד אף אימון בחדר כושר

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

הטרנדים הבולטים בבריאות ל-2018

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

"הים הוא סוג של פילגש, אנחנו מכורים"

אפשר גם לשמור על כושר - בלי לצאת מהבית

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+, והתאהבו

ענפי הכושר שגם שונאי הספורט ישמחו לאמץ

הליכה נורדית: לשרוף יותר קלוריות בפחות מאמץ

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת בריאות ואורח חיים בריא של מוטק'ה