מוטקה > החיים הטובים > שעות הפנאי > דבורה יצחקי: העובדת הכי ותיקה בישראל

דבורה יצחקי: העובדת הכי ותיקה בישראל

דבורה יצחקי התחילה לעבוד ב"המשביר לצרכן" בגיל 16 כמזכירה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 76 היא יו"ר הדירקרטוריון של בית הכלבו הגדול בארץ

שרי שיין 11/03/18

דבורה יצחקי: ההיסטוריה של חייה שזורה בהיסטוריה של המדינה. צילום: יח

סיפור חייה של דבורה יצחקי מתחיל כמעט במקביל לסיפור הקמתו של המשביר לצרכן, שהוא מקביל לגמרי לסיפור הקמת המדינה. 60 שנה (!) היא עובדת במשביר, מ-1957 עד היום. העובדת הכי ותיקה בישראל. ולמעשה, זאת הייתה העבודה הראשונה והאחרונה שלה בחיים.

דבורה הייתה בסך הכל בת 16, כשהתחילה לעבוד כמזכירה, אחר כך הייתה קניינית אופנת גברים במשך שנים רבות, נציבת תלונות הציבור, ובשבע שנים אחרונות היא מכהנת שם בתפקיד המכובד של יו"ר הדירקטוריון.

"חשבתי שאני מתעלפת כשהודיעו לי שהמליצו עלי להיות יו"ר הדירקטוריון", היא אומרת. אשה מקסימה, מלאת חיים, בת 76 ולא עוצרת לרגע, "אחרי גיל 70 כל שנה היא בונוס", היא צוחקת.

יום יום היא יוצאת מביתה לעבודה במשביר, "יש ימים שאני עובדת שמונה שעות, יש ימים שש, ויש ימים פחות, זה תלוי", היא אומרת. כשדבורה יצחקי מדברת על העבודה במשביר קולה מתמלא בגאווה. המשביר הוקם ב-1944 על ידי המשביר המרכזי של ההסתדרות, בהתחלה אלה היו שתי חנויות נעליים. ביוני 1947 נפתחה חנות הכלבו הראשונה, 180 מ"ר גודלה. לאט לאט עוד ועוד סניפים נפתחו בערים שונות, וכל השאר היסטוריה.

מאלכסנדריה לצריף בלי שירותים, בלי מים. צילום: גדעון מרקוביץ

ימים שלמים בלי מים במעברה בירושלים

דבורה נולדה באלכסנדריה לאבא רואה חשבון ואמא מורה לצרפתית. כשהגיעו לארץ אביה השתלב בדואר ישראל, ואמה נשארה לטפל בחמישה ילדים. ההתחלה הייתה קשה, קשה מאוד. "גרנו בצריף במעברה בשכונת תלפיות בירושלים", היא מספרת, "בלי שירותים, ימים שלמים ללא מים, ככה חיינו שנים רבות. ב-1957 אבא רכש דירה ברחוב הרברט סמואל בתל אביב ועברנו".

המעבר לתל אביב ללא ספק סימן התחלה של חיים חדשים טובים יותר. יצחקי בת ה-16 התייצבה בלשכת העבודה, קיבלה פתק הפניה לעבודה במשביר, ובערבים הלכה ללימודי ערב, אקסטרני קראו לזה אז, לסיים את הבגרויות. "כולנו הלכנו לעבוד כדי לעזור בבית", היא אומרת, "רק אחותי הקטנה עדיין למדה בבית הספר היסודי".

זמן קצר אחרי שהתייצבה לעבודה במשביר, הפכה למזכירתו של מייסד הרשת רפאל מרינוב ז"ל. לימודי המזכירות והדפסה עיוורת במשך חצי שנה במכון נפחא בירושלים עזרו לה: "הדפסתי מכתבים במכונת כתיבה של פעם, עד היום אני יודעת הדפסה עיוורת", היא צוחקת, "אני רואה את כל הצעירים עם אצבע אחת על המחשב. אני צריכה את שתי הידיים. היה לי סיפוק הייתי מאוד חרוצה. זה אחד הסודות של ההצלחה. אדם חרוץ גם אם הוא מכוער, הוא נראה יפה. אדם שזז כל הזמן, עולה לסולם יורד, יראה יפה, רק בגלל האנרגיות שלו".

יצחקי בצעירותה. יצאה לעבוד כדי לעזור למשפחה (צילום מהאלבום הפרטי)

האסון שפקד את העובדת החרוצה

לאט לאט התקדמה, והפכה לקניינית במחלקת גברים. אבל אז פקד אותה אסון. "בעלי הראשון, פרדי ז"ל, נהרג בתאונת אופנוע", היא אומרת בכאב, "היינו יחד על האופנוע. לי לא קרה כלום, רק הנעליים האדומות עפו לי. במשך שבוע הוא נלחם על חייו. נשארתי עם שני ילדים קטנים, אחד בן חמש ואחד בן שנה".

איך הכרתם?

"בזמנו שלחו דרך המוסדות עובדים לבתי הבראה, הוא נשלח אז מטעם התעשייה הצבאית לנהריה, ואני יצאתי עם החברות שלי לנהריה, ושם הכרנו. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהמוות שלו, אבל מעולם לא ממש השתקמתי. אי אפשר לשכוח. התמזל מזלי ואחרי שנתיים הכרתי את יוסי בעלי השני. הוא אימץ את ילדי והיה להם אב נפלא. נולד לנו בן נוסף משותף. לפני מספר שנים כשהיה בן 70, חלה באלצהיימר".

הוא נמצא איתך בבית?

"הוא איתי, אני מטפלת בו. המצב שלו עדיין לא נורא, הוא הולך למועדון. הוא עדיין מזהה אותי ואת הילדים. הוא אינטיליגנטי, בעל טוב, אבא טוב. ככה זה החיים. החיים זה לא גן שושנים. יש לי עזרה ממש פעוטה. יש מטפל שמקבל אותו באוטובוס שמחזיר אותו מהמועדון, ואני מטפלת עיקרית. הכל בסדר".

דבורה יצחקי: ממזכירה לקניינית ועד ליו"ר הדירקטוריון. צילום: שוקה כהן

"אני תמיד בצד של העובדים"

דבורה יצחקי. מעורבת בכל מה שקשור לענייני העובדים במשביר לצרכן. צילום: יח"צ

יצחקי מגיעה מדי יום למשביר ומעידה על עצמה שהיא לא נחה לרגע. "אני לא יושבת בשקט. כל הזמן במגע עם העובדים, מביעה את דעתי בישיבות. רמי שביט (מי שרכש את המשביר ב-2003 ש.ש), הוא איש שאוהב עובדים, שמסייע לעובדים, שיש לו רגישות למצוקות של העובדים. לוקחים את העובדים לסמינרים, עושים ימי הכשרה ואני מעורבת בכל מה שנוגע לעובדים".

אחרי הטרגדיה של מות בעלה, עברה דבורה מתפקיד הקניינית לנציבת תלונות לציבור ובמקביל הייתה בוועד הארצי של העובדים.

איזה תלונות הכי הזויות ששמעת מקונים?

"התלונות שהגיעו אלי היו תלונות שלא הצליחו לפתור במקום במשביר. תמיד פיצינו והלכנו בדרך סלחנית. למשל הייתה לקוחה שקנתה תיק במקום אחר, הזמזם היה בתיק כשהיא יצאה מהכלבו שלנו, היה צפצוף. היא ביקשה פיצוי על עוגמת הנפש, אמרה שרצתה לקבור את עצמה, שהסתכלו עליה כגנבת. למרות שהתיק לא היה שלנו החלטנו לתת לה פיצוי. לקוח מרוצה יחזור אלינו, לקוח לא מרוצה ינטוש".

מה ההבדל הכי משמעותי מהמשביר של פעם ושל עכשיו?

"היום השוק כל כך רווי, התחרות אכזרית יותר מאי פעם. האינטרנט נכנס, חנויות צומחות כמו פטריות אחרי הגשם. לא פשוט. היום הארנונה יקרה, שכר הדירה יקר, המשכורות גבוהות. אני הרווחתי 65 שקל של פעם לחודש וזה היה גבוה.

פעם היינו יחידים בשוק. כשהיה מבצע אנשים עמדו בתור מחמש בבוקר. היו ממש התנפלויות, אנשים התעלפו מהצפיפות. היום כשעושים מבצע צריך להשתמש בהמון טכניקות של שיווק כדי להביא את הלקוח, שיש לו המון אפשרויות מסביב. לא היה אז את הפאר של היום, הכל היה הרבה יותר צנוע. אין אחד שלא גדל על המשביר. המשביר היה קשור בטבורה של מדינת ישראל. כל גדולי האומה תמכו. בן גוריון ביקש שנשלח חבילות ליהודי רוסיה בתקופת מסך הברזל. הם חיו שם בפחד ואנחנו שלחנו בדרך לא בדרך, חבילות של בגדים חמים לרוסיה".

איך החבילות בכלל הגיעו לשם?

"היו קודים שהיה ידועים רק כמה אנשים, רק יחידי סגולה היו בסוד העניינים. אני זוכרת שיום אחד בתקופה שהייתי מזכירה של מרינוב ז"ל הגיע פתאום איש עם זקן, הייתי אז ממש צעירה חשבתי שאליהו הנביא הגיע. הוא ביקש לראות את מרינוב שהיה אז בישיבת דירקטוריון. אמרתי לו שאני לא יכולה להפריע. הוא התפרץ פנימה רק כדי להגיד לו תודה על החבילות".

דבורה יצחקי עם עובדי המשביר לצרכן בצעדת 1 במאי. צילום מהאלבום הפרטי

את זוכרת אירועים מרגשים במיוחד?

"הכל מרגש. כל יום שאני באה אני אומרת 'תודה'. כל ראשי הממשלה, כל הנשיאים, כולם היו מגיעים לפתיחות. הצטלמתי עם עזר וייצמן, עם אריק שרון, עם טדי קולק. אני זוכרת שגולדה מאיר, כשהייתה שרת העבודה, היא הסתובבה בירושלים בשנה שהיה המון שלג. היא ראתה ילדים כחולי שפתיים מהקור ודרשה ממרינוב לדאוג לילדים לבגדים חמים. 'אחר כך נתחשבן' היא אמרה לו. קראנו לזה 'מבצע מלביש עירומים'".

מה הזיכרון הכי קשה מהמשביר?

"בתחילת שנות ה-2000 החלה הידרדרות. ב-2002 נכנסנו להקפאת הליכים מילה נירדפת לפשיטת רגל, זה היה מאוד קשה. ספקים הפסיקו לתת סחורה, ניקו את המדפים. עשינו הכל כדי שרמי שביט ירכוש אותנו, נלחמנו בשיניים. הוועד הארצי עשה הכל ועובדה שאנחנו קיימים. יש פרנסה ל-5,000 עובדים".

עד מתי תעבדי במשביר?

"כל עוד אני יכולה. החיים במשביר נותנים לי חיים. זה בשבילי היום גלגל הצלה. קשה להיות עם אדם חולה אלצהיימר. לפעמים יש לו הזיות. לא קל. ובעבודה אני כל היום רצה מתווכחת, אומרת את דעתי, מייעצת אני חיה. אחרת מה? עוד פעם תעשי ספונג'ה עוד פעם תכיני ממולאים? גם את זה אני עושה. צריך כל הזמן להפעיל את הקמטים במוח.

החברות שלי יושבות בבית קפה מדברות רכילות, דברי הבל. אני פעילה כל הזמן. שומעת את העובדים. מעודדת. מעבירה אופטימיות. אופטימיות זה לא רק תכונת אופי, זה גם אסטרטגיה. אחרת חבל על הזמן. כל כך קשה לכולם ובכל זאת. מבעיות לומדים מתקנים ומסיקים מסקנות. מציפים את הכל ואנחנו איתם. זאת רשת מיוחדת במינה. למרות שזה מקום העבודה היחיד שלי אז אין לי למה להשוות, יש פה המון משפחתיות".

דבורה יצחקי עם עובדי המשביר לצרכן במסיבת חברה. צילום מהאלבום הפרטי