חגיגת יום הולדת ראשונה בחיים... בגיל 90

בשביל רבים מאיתנו, חגיגות יום הולדת הן עניין שבשגרה. עם הגיל אנחנו פחות חוגגים ויותר מציינים את התאריך שבו נולדנו, אבל עבור ניצולי שואה רבים יום הולדת הוא לא אירוע שיש לחגוג. הם עברו תופת, שרדו את הגטאות, חלקם לא יודעים כלל מהו תאריך הולדתם וחלקם לא רואים עד היום סיבה לחגוג או לציין את המאורע. "הם אף פעם לא שמו את עצמם במרכז. חוגגים לילדים ולנכדים, אבל לא לעצמם. אולי בגלל רגשות אשמה שהם נשארו בחיים", כך מנסה להסביר תמי חיות (59), שמנהלת כבר 19 שנה את מועדון עמותת "עמך" ברחובות.

מאז הקמת העמותה ב-1987 היא מעניקה תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני הדור השני. חיות הייתה זאת ששמה לה למטרה לחגוג ימי הולדת מלאי שמחה לניצולים. "יש אנשים בודדים שמעולם לא חגגו להם", היא אומרת, "היה לנו מקרה של אישה שבעלה נרצח בדיוק בתאריך יום ההולדת שלה, והיא מסרבת לחגוג או להגיע לימי הולדת. 'עמך' נותנת להם אפשרות להיות במרכז תשומת הלב. שיידעו שמישהו רוצה לשמוע אותם. הם היו מספרים שבעצם יש להם שני ימי הולדת - היום שבו נולדו והיום שבו ניצלו".

הרעיון לחגוג לניצולי שואה יום הולדת התחיל, לדבריה, בכך שחיפשה דרך שאנשים במועדון יכירו אחד את השני. "ביום השואה נתנו לכל אחד פרח וביקשנו שיספרו על עצמם. הסיפורים היו קשים, לאנשים היה מאד קשה לשמוע. היה המון בכי. לאט לאט התחלתי לפתח את אירוע ימי ההולדת. במקום לספר את סיפור השואה כל אחד בוחר שיר, ומספר למה הוא בחר אותו. בתחילת החודש עושים ארוחה רק לאנשים שחוגגים יום הולדת באותו החודש. אני מכינה את מרק הקניידלעך שלי. בסוף החודש חוגגים שוב, הפעם עם כל המועדון ועם בני משפחה. מכינים מצגת עם השיר הנבחר, משמיעים אותו. החברים והמשפחה מברכים".

יש שירים שחזרו שוב ושוב?

"הייתה תקופה שכולם בחרו את 'א יידישע מאמע', הרבה בוחרים ניגונים שמחזירים אותם לבית אבא. זה מאד מרגש, המוזיקה מאד מחברת. יש אנשים קצת דמנטיים שהמשפחה בוחרת עבורם שיר. אומרים שמוזיקה זה הדבר האחרון שנשאר בזיכרון. יש כאלה שלא זוכרים איך קוראים להם, אבל כשמשמיעים את השיר הם מתחילים לשיר".

"בגיל 90 אני מרגיש שהשתקמתי ומוכן לחגוג"

עד לפני חצי שנה לא ידע מהו תאריך יום הולדתו. שרגא קלוש, צילום באדיבות עמותת עמך

באוגוסט האחרון חגג שרגא קלוש יום הולדת 90. זאת הייתה הפעם הראשונה שחגג בתאריך האמיתי של הולדתו. עד לפני חצי שנה לא ידע בכלל את תאריך יום ההולדת שלו. ב-1951, חמש שנים אחרי שעלה לישראל, היה צריך להוציא תעודת זהות והמציא לעצמו תאריך שחשב שיהיה לו קל לזכור,  15.2.1930. את התאריך הזה מעולם לא חגג. לא הרגיש צורך. לשלושת ילדיו ולארבעת נכדיו תמיד חגג. הוא היה בן 72 כשחגגו לו לראשונה יום הולדת בעמותת 'עמך'. קלוש  נולד בצ'כוסלובקיה, ילדות פשוטה וצנועה בכפר. במאי 1944 נלקח לגטו אושוויץ בירקנאו עם כל משפחתו. אביו אייזיק לייב, אמו גולדה, אחיותיו רבקה ושיינדל ואחיו סיני.

"הובילו אותנו בקרונות בקר לאושוויץ. כשירדנו מהקרונות הובילו את אמי ושתי אחיותיי לתאי הגזים. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן", הוא מספר.  "לא ידענו לאן השיירה הזאת מובלת. אבא  שלי יצא מהשורה ויצאתי גם אני כדי לחפש אותו. ככה ניצלתי. אבא ואני נלקחנו למחנות עבודה. כל בוקר קיבלנו רבע כיכר לחם ובערב צלחת מרק. ב-1945 הגענו למחנה הנורא מכל, ברגן בלזן. קיבלנו פעם ביום צלחת מרק, ושבוע לפני השחרור הפסיקו לתת לנו מרק ומים. ישנו על רצפה קרה בלי שמיכה. כל בוקר היה מסדר כדי לספור את החיים ולאסוף את המתים. יום אחד לאבא לא היה כוח לקום למסדר. כשחזרתי הוא כבר לא היה. אין לי מושג איך שרדתי".  

כך בגיל 14 מצא את עצמו קלוש לבד בעולם. הוא עלה לארץ ב-1946. שנים רבות לא דיבר על  מה שעבר. בתו הייתה סטודנטית לתואר שני כשסיפר לה לראשונה את סיפורו. "הוא היה ממש בהכחשה, זאת כנראה הייתה הדרך היחידה לשרוד את הזיכרונות", אומרת חיות, "הוא היה בניתוק רגשי המון שנים. לפעמים לילדים היה קשה לשמוע את הסיפורים ולפעמים ההורים רצו להגן על הילדים. למשל שרגא לא סיפר לבת שלו שקיבל מלקות. הוא לא רצה שתחשוב שהוא לא האבא החזק שלה. היום הוא בוכה כשהוא רואה ילד שנותן לאמא שלו יד. זה מזכיר לו את החסר, הגעגוע".

שרגא, לא חגגת יום הולדת גם כילד לפני המלחמה?

"מהילדות של לפני המלחמה אני לא זוכר הרבה, ואחר כך לא חגגו לי יום הולדת. לא התייחסתי מעולם לתאריך הזה עד שהגעתי לעמותה. לא רציתי להיזכר, פחדתי מהזיכרונות, וגם לא היה מה לחגוג. נוסף לכך לא ידעתי מהו באמת תאריך הולדתי. לפני חמש שנים התחלתי לעשות ניסיונות לגלות מה תאריך הלידה שלי. לפני חצי שנה הסתבר לי שהארכיונים של שני מחנות ריכוז שהייתי בהם נשמרו, ומצאו את תאריך הלידה שלי. מאז שיניתי את תאריך הלידה שלי בתעודת הזהות לתאריך האמיתי - 10.8.1929. היום אני מרגיש שהשתקמתי, הקמתי משפחה ואני מוכן לחגוג".

הניצחון: חגיגה עם המשפחה והנכדים

חוה ביגלר בחגיגות יום ההולדת, צילום באדיבות עמותת עמך

איך היה יום ההולדת הראשון בעמותה?

"היה בסדר, אבל זה עדיין לא היה יום הולדת בתאריך הנכון. הכי מרגש היה כשחגגתי יום הולדת 90 בתאריך האמיתי. כל המשפחה והנכדים הגיעו. אני בחרתי את השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז' - עיירתי בֶּלְז'. זה שיר געגועים לעיירה היהודית במזרח אירופה".

למה דווקא אותו?

"שמואל גוגול, מייסד תזמורת מפוחיות הפה של רמת גן, ניגן את השיר הזה במטוס ללאה ויצחק רבין ז"ל כשנסעו לטקס 50 שנה למרד גטו ורשה. הסיפור הוא כזה: גוגול נשאר בגיל שלוש יתום מאב ומאם. סבתא שלו גידלה אותו עד גיל חמש, ואז הביאה אותו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. קורצ'אק קנה לו מפוחית פה, אבל כשהגיע למחנה ריכוז לקחו לו את הכל כולל המפוחית. הוא הגיע למחנה ריכוז אחר והיה שם מישהו עם מפוחית. גוגול קנה אותה תמורת לחם וצלחת מרק. יום אחד קצין גרמני שמע אותו מנגן וצירף אותו לתזמורת המוות שהייתה באושוויץ. זאת הייתה תזמורת שליוותה את כניסת היהודים לתאי המוות. באחת הצעדות לתאי הגזים, בעודו מנגן, ראה בין הנידונים למוות את סבתא שלו. מאז ניגן בעיניים עצומות. אני לא זוכר, אבל אולי כשאני וכל משפחתי הובלנו לתאי הגזים גוגול ניגן לנו במפוחית. ביום ההולדת 90 החתן שלי מאד ריגש אותי. הוא מוזיקאי וסופר וכשראה שיש במקום פסנתר קם לנגן לי. את השיר 'בעלז' הוא לא מכיר, אבל הוא ניגן לי את השיר 'מי האיש'. מאד התרגשתי".

גם חוה ביגלר, אלמנה פלוס שלושה ילדים ותשעה נכדים, לא חגגה יום הולדת עד שהגיעה לעמותה. בימים אלה חגגה יום הולדת 80 במועדון 'עמך', ובסיום הערב הכה מרגש שעבר עליה כתבה: "תמי יקרה, היה מקסים לחגוג עם החברים ומשפחתי האהובה. תודה לך וליוספה ולכל הצוות על האהבה והחום שאתם נותנים". ביגלר נולדה ב- 1.9.39 בפולין. "רוב הזיכרונות הם מהסיפורים שסיפרו לי אבל אני זוכרת הרבה נדודים", היא מספרת, "ההורים ברחו ליערות לכיוון רוסיה. אני זוכרת שהייתי מאד חולה ורזה מחוסר תזונה. הגרמנים הפגיזו רכבת שנסענו בה, אחותי נהרגה במקום. כל משפחתו של אבא שלי נהרגה ורוב משפחתה של אמי. ב-1946  חזרנו לפולין. כל ילדותי עברה שם, וב-1957 עלינו לישראל".

"מאז שאני בעמותה ימי ההולדת הפכו למאורע משמח"

בחגיגות יום ההולדת של שרגא קלוש. צילום באדיבות עמותת עמך

למה לא חגגת יום הולדת כשחזרתם לפולין? או בארץ?

"לא ידעתי שקיים מושג כזה. נחשפתי לחגיגות רק כשילדיי היו בגן. הילדים שלי ציינו את תאריך יום הולדתי, אבל לא הייתה חגיגה. בהתחלה גם לא הסכמתי להשתתף בחגיגות ב'עמך'. מה, אני ילדה? אבל לאט לאט המועדון הזה הפך למשפחה שניה שלי. חגיגות יום ההולדת בעמותה מאד מרגשות ומשמחות. בהתחלה חשבתי שזה קצת מוגזם, אבל כשהגעתי לימי הולדת של אחרים וראיתי כמה זה שמח התחלתי גם אני להשתתף. חגיגות ה-80 שלי היו מאד מיוחדות. עשו לי מצגת מתקופת הילדות, שלבים מחיי בצורה כרונולוגית, שרו לי את השיר של חווה אלברשטיין 'חיוכים'. זה היה מפתיע ומדהים, בלתי נשכח. מאז 'עמך' ימי ההולדת הפכו לקטע, למשהו שמח. כל פעם אני בוחרת שירים אחרים - ברברה סטרייסנד, לאונרד כהן, מחרוזת שירים ביידיש. המועדון הזה מביא לי המון שמחה. אני מגיעה ארבע פעמים בשבוע. למדתי שם לצייר, לפני כן מעולם לא ציירתי. פתאום גיליתי כישורים שאפשר לפתח".

גם חנה זילברמן (86), אלמנה פלוס שני ילדים ושישה נכדים ונין, לא חגגה יום הולדת עד שהגיעה לעמותה. "נולדתי בעיירה קטנה בדרום פולין. בבית לפני המלחמה לא חגגו לבנות יום הולדת, רק לבנים", היא מספרת. "במלחמה עצמה היינו רעבים ללחם ובוודאי לא חגגנו. כשהגענו לארץ ב-1948 הייתה תקופת צנע. בקושי היה לנו כסף לקנות לחם. כשהגעתי לעמותת 'עמך' גיליתי שחוגגים יום הולדת כל חודש. הרמתי טלפון לבת שלי לשאול אותה מה לעשות. אף פעם לא חגגו לי ולא ידעתי איך להתנהג. היא אמרה לי 'אמא זה הנוהל במועדון. את לא יכולה להיות יוצאת דופן', ואני כל כך שמחה שהסכמתי. יום ההולדת שלי חל ב-3.12.33".  

אמה של זילברמן הייתה הניצולה היחידה מהמלחמה, כל אחיותיה ובני דודיה נספו. "כשהגרמנים הגיעו הם ערכו רשימה מי נשאר ומי יגורש למזרח פולין. אנחנו היינו ברשימת הגירוש", היא מספרת. "הגענו לסיביר, היה מאד קשה. היינו עם בגדי קיץ בקור נוראי, מורעבים ועם כל המחלות שבעולם. ב-1941 הגרמנים החלו במלחמה נגד הרוסים. יצאנו מסיביר והתחילו בנדודים בקרונות מסע. חליתי בטיפוס בטן שהרס לי את כל מערכת הרבייה. רק אחרי ניתוח קשה הצלחתי ללדת".

הילדים מעולם לא חגגו לך?

"הילדים מזמינים אותי למסעדה כל יום הולדת, אבל במועדון זה משהו אחר. פה זאת משפחה נוספת ואנחנו חוגגים לכולם. חגגו לי פעם ראשונה כשהייתי בת 66. כל פעם אני מתרגשת מחדש, בעיקר בשביל האנשים שאין להם משפחה שחוגגים להם. אני תמיד מגיעה לימי הולדת של כולם בעמותה, ומאחלת לנו שרק נוסיף לחגוג.  אני קמה בבוקר מאושרת מהמחשבה שאני מגיעה למועדון. זה בית שני".

אילו שירים את בוחרת?

"בהתחלה הייתי בוחרת שירי חזנות, אבל הבנתי שאנשים פה פחות התחברו. עכשיו אני בוחרת שירים על ירושלים, או שירי יהורם גאון".

וביגלר מסכמת: "אני ובעלי ז"ל שתלנו עץ, טיפחנו והשקנו. עם הזמן העץ התחיל לפרוח עם פרחים מופלאים שהניבו פירות משובחים, וזאת המשפחה שלי. הפרחים הם הילדים והפירות - הנכדים. צריך גם בגיל מבוגר להיות שמח ומאושר, למרות העבר הקשה".

ניצחו את השואה, וחגגו 70 שנות נישואים

סיפור השואה המשפחתי התגלה בתיבה ישנה

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?

יום הולדת חגיגה נחמדת: לחגוג בגיל מבוגר

שמוליק עצמון: הילד הנצחי חוגג 90