חיים את החלום: הקימו כרמים ויקב בפנסיה

יש להם 4 ילדים, נכדה אחת, יקב בוטיק ו-2 כרמים בעמק האלה. האחרונים ברשימה הצטרפו לסיפור חייהם של בת שבע ופיטר מארק (בני 65 ו-66) רק לפני שנתיים. לשם כך הם קנו נחלה נטושה עם בית חצי הרוס במושב עגור הסמוך לירושלים, והיום, אם תכניסו לוויז ״יקב הדר״, תגיעו לחלקת אלוהים קטנה עם בית משופץ, סביבו פרגולת עץ ענקית ומרפסת עם נוף של 180 מעלות לשקיעה ולכרמים. ״ההתלבטות הייתה בין לקנות דירה קטנה במרכז הארץ לבין הגשמת חלום - לייצר את היין שלנו מאפס, מתהליך שתילת הכרם ועד לבקבוק״, מספרת לנו בת שבע.

ובחזרה לעגור. במרחק כמה צעדים מהבית, במבנה קטן ששימש בעבר לייבוש טבק, פועל היקב ולידו מבנה נוסף המשמש כהיכל הופעות עם 100 מקומות. בהיכל הזה פיטר - שמסיים בימים אלו קריירה של 43 שנים בתזמורת הפילהרמונית - מארח את הקולגות שלו לקונצרטים של מוזיקה קלאסית, מלווים ביין היקב. המפגש איתם נערך מספר ימים אחרי שחזרו מטרק הרים בסיני. ״טיולים זה התחביב השני שלנו, ובשנים אחרונות יוצא לנו לעשות את הטיולים האתגריים הרבה יותר ביחד״.

פיטר, יליד מילווקי ונגן קונטרבס, הכיר את בת שבע, צברית ילידת אשקלון בשנות ה-70, בדרכו חזרה מטיול באיטליה, כש״קפץ״ לישראל לביקור משפחתי. בעקבות האהבה והצעה שקיבל להצטרף לפילהרמונית, עשה עלייה והקים עם בת שבע בית בישראל. בתחילת שנות ה-80 הם עברו לשכונת הדר הנחשלת בהוד השרון וגידלו את ארבעת ילדיהם במעורבות קהילתית חברתית גדולה. הוא נגן בפילהרמונית, והיא - למרות שלמדה סוציולוגיה וחינוך - פועלת בחקלאות. ״הייתי הפועלת העברית היחידה באזור כי אהבתי לעבוד עם הידיים, וכנראה גם כי קיבלתי בירושה את הידיים 'הירוקות' של סבתא שלי", מספרת בת שבע. בשנות ה-90 במאית תיאטרון החובבנים שבו שיחקה שלחה אותה ללמוד משחק. בסיום הלימודים עשתה בת שבע תפנית מקצועית, והפכה לאחת השותפות והשחקניות ב״תיאטרון המעשיות״.

מייצור יין במרתף הבית לכרם ויקב בוטיק

 הבית של בני הזוג בעגור, אחרי השיפוץ. צילום: לין לוי

את היין פיטר התחיל להכין ב-2008 במקרה, במרתף של הבית, אחרי שבמשך 20 שנה בישל בירה כתחביב. השנה ״יקב הדר״ שבבעלותם הוא אחד מ-32 היקבים המשתתפים בפסטיבל היין של מטה יהודה, המתקיים זו השנה ה-20, ונחשב לגדול ביותר בארץ.

פיטר: ״בשנה הראשונה הכנו 54 ליטרים של יין לשימוש עצמי, והוא יצא נהדר ורצינו עוד. בשנה השנייה לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה והבנתי שאני זקוק לידע. אז בפגרת הקיץ של הפילהרמונית ב-2010 הלכתי לעבוד בהתנדבות בבציר ביקב ויתקין. הייתי פועל לכל דבר ועשיתי את כל העבודות השחורות ומאוד התיידדתי עם בני המשפחה, שהפכו למנטורים שלי. יין באנגלית זה wine grower, כלומר בן אדם שקודם כל מגדל את הענבים. פתאום הבנתי שהקסם האמיתי בסיפור של היין נמצא במרחק של 20 מטרים, בין הגפן למקום שבו נמזגת לך כוס היין לטעימה. החלטתי שאני רוצה לגדל בעצמי את היין שלי ולהשקיע באיכות של כל ענב וענב, כדי לקיים את הקסם הזה".

איך קיבלתם את ההחלטה לעזוב את הוד השרון ולעבור להרי ירושלים?

בת שבע: "ההחלטה הייתה להכין תשתית להמשך החיים אחרי הפרישה. הוד השרון הפכה להרבה יותר עירונית, והעובדה הזו השתלבה עם הרצון להעביר את היקב למקום גדול יותר, שבו גם נוכל לנטוע כרם".

פיטר: "המצב הכלכלי אפשר את זה, וגם הגיל. מצד אחד אתה עוד רגע מסיים את הקריירה, ומצד שני עדיין יש בך הכוח לעשייה. במצב הזה אני יכול ליהנות מייצור היין לשם הנאה, ובלי להיות תלוי במכירות לצורכי פרנסה".

"הילדים חשבו שאנחנו עושים משהו משוגע"

 בני הזוג בביתם הקודם בהוד השרון, צילום: לין לוי

למה דווקא בעגור?

בת שבע: "קודם כל כי זה אזור גידול היין הטוב ביותר בארץ, וגם כי לא רצינו להתרחק יותר מדי. בעגור אנחנו במרחק של שעה נסיעה מהמרכז, ולפיטר נוח להגיע לתל אביב לקונצרטים".

פיטר: "זה לא שעברנו מדירה בקומה 10 והפכנו לחקלאים כפריים. תמיד גרנו בבית פרטי וגם כשהגענו להוד השרון זה היה 'המערב הפרוע', בלי עצים או תאורת רחוב. חוץ מזה, כשאתה נכנס להרפתקה כזו אתה לא משקיע את כל דמי הפנסיה שלך. המשק שקנינו עולה פחות מדירה ברמת השרון, כי במשך 20 שנה אף אחד לא גר בו".

מה דרש מכם המהלך הזה?

בת שבע: "המון עבודה פיזית".

פיטר: "מיד אחרי שקנינו את השטח הבאנו למקום מדריך לגידול כרמים. הוא יצא מהרכב, הסתכל על השטח ועל הבית ללא גג ואמר 'טוב, מה שצריך פה זה הרבה חזון'".

איך הגיבו הילדים שלכם?

בת שבע: "למרות ששלושת הגדולים בעצמם גרים במקומות מרוחקים בפריפריות, הם חשבו שאנחנו עושים משהו משוגע ולא הצליחו לדמיין את מה שלנו היה ברור בחזון שלנו".

עוד לפני שהתחילו לטפל בבית, הם הכשירו את החלקות לכרמים כדי שהכרם ״יתחיל לעבוד״. שיפוץ הבית ערך שנתיים והיום הוא נראה כמו צימר למגורי קבע. גימורים יפהפיים, השקעה עד לפרטים הכי קטנים, סלון בלי טלוויזיה, גלריה כמו שיש רק בבתי עץ כפריים עם גג משולש, חדר שינה וחדר עבודה של פיטר ובו קונטרה-בס. לפני שנתיים הם עשו את המעבר הרשמי, ואת הבית בהוד השרון השאירו כדי שישמש את פיטר אחרי הקונצרטים בתל אביב, ״אם לא יהיה כוח לחזור לעגור״, לדבריהם.

בתם הקטנה ״שומרת״ על הבית עד שיחליטו מה יעלה בגורלו. את העבודות בכרם עשו בעזרת חברים וקולגות מהפילהרמונית. פיטר בנה במו ידיו את המסלעות, ובן משפחה סייע בהתקנת מערכת השקיה. גם את התחזוקה השוטפת שכוללת טיפול בעשבים הם עושים בעצמם, וכך גם את הבציר, שבמהלכו הם נעזרים לא בפועלים שכירים ובטרקטורים, אלא בידיהם של בני משפחה וחברים הנרתמים לעזור.

"יכולים להעביר את כל היום בישיבה במרפסת, ולהתבונן במה שיצרנו"

 יין מתוצרת יקב הדר, צילום: לין לוי

איך נראה היום סדר היום שלכם?

בת שבע: "אני שותה בבוקר קפה על המרפסת ויוצאת להליכה בשטח. בעגור אין קהילה וזה התאים לי מאוד, כי בשלב הזה של החיים אני כבר לא מוטרדת מהשאלה האם יש לי חברים בסביבה הקרובה, אני יכולה ליהנות גם מהשקט. אני עושה טיולים רגליים ארוכים בעמק ואחרי זה חוזרת ומטפלת בכרם, כל פעם מתלבשת על חלקה אחרת ומוציאה בעזרת מעדר את העשבים. פעם-פעמיים בשבוע אני נוסעת לבקר את הנכדה, שגרה במצפה רמון".

פיטר: "אני קם ויוצא לכרם, מרסס וחוזר לחדר עבודה להתאמן, לא כי אני צריך, אלא כי אני אוהב לנגן. בערבים, עד שאפרוש רשמית בחודש מאי, אני נוסע לקונצרטים בתל אביב. בתקופות של הבציר יש הרבה יותר עבודה. בתקופות אחרות אפשר להעביר את כל היום בישיבה במרפסת, ולהתבונן במה שיצרנו".

חקלאות היא עבודה מאוד קשה פיזית ומאוד לא מתגמלת כלכלית, לא חששתם מזה?

פיטר: "כורמות היא לא החקלאות הפלאחית. בענבים גם יש בסיס כלכלי יותר סולידי. אנחנו לא חורשים, אין לנו טרקטור וכל העבודה נעשית ידנית, כמה פסיעות מהבית שלנו".

בת שבע: "אותי העיסוק באדמה לא מפחיד כי אני עושה את זה הכי פשוט. לא הייתי רוצה להיות חקלאית שמחזיקה 10 פועלים תאילנדים, כי אני נהנית לשבת על המרפסת ולהגיד לפיטר 'זוכר איך השתיל ההוא היה כשרק שתלנו אותו?'".

מי שמגיע לטעימות יין הופך לחבר

את כל העבודות בכרם עשו בעזרת חברים וקולגות. יקב הדר, צילום: פיטר מארק

כשפיטר ובת שבע מדברים על הגפנים אפשר לטעות ולחשוב בטעות שהם מדברים על הנכדים. הם מתפעלים מהתהליך של הצמיחה ומכירים כל עלה חדש שהופיע במהלך הלילה. עבורם זו לא עבודה, זה החיים - לעקוב אחרי הגפנים, לייצר יין, פעם בחודש לארח קונצרטים ולמזוג יין לכל מי שנפשו חשקה לטעום. הם שומרים על שלושת הכרמים כאילו היו ילדיהם - מטפחים אותם באהבה, מתענגים על המראות של הלבלוב באביב, כואבים כשיש צורך לגזום לקראת החורף. הם מוקירים את כוח החיים שקורה מדי יום אל מול עיניהם. שמו של היקב אגב נבחר גם כי התחיל לפעול בשכונת ״נווה הדר״, וגם כי ״השם הזה מחבר אותנו למקום שממנו הגענו, הדר זו ההיסטוריה שלנו״, לדברי בת שבע.

והאהבה הגדולה הזו לתהליך ייצור היין היא זו שמניעה אותם להמשיך בדרך, גם שלא למטרות פרנסה. "בתזמורת אני אחד מתוך 105 נגנים, ואני יכול להשפיע על הצליל אבל לא יותר מהנגנים האחרים", אומר פיטר. "כשאני עושה יין לכל החלטה שאני מקבל יש השפעה ישירה על היין. כשאני מנגן מול 2500 איש בקהל קשה לקבל פידבק ישיר. כשיושב מולי בן אדם שטועם את היין שלי אני רואה את זה מולי, דרך הבעת הפנים. אנשים שמגיעים אלינו לטעימות גם הופכים לחברים, כי יש לנו זמן לארח וכי אנחנו במקום הכי אמיתי שלנו".

מה הפרויקט הבא?

פיטר: "להמשיך לעשות את הטיולים האתגריים בטבע ולעבוד על שדרוג היקב, אבל בלי להגדיל את התפוקה אלא רק כדי שיהיה יותר נוח".

בת שבע: "כרגע אני כאן ואני רוצה שכולם יבואו אלי. כשנסיים את פרק היין, הייתי רוצה לעבור לגור במצפה רמון. אנשים לא יודעים אבל זו עיר מהממת עם מזג האוויר הכי נעים בקיץ. שם אני אטפל בנכדים, ובערבים אלך למועדון ג׳אז".

הקימו עסק עצמאי דווקא בפנסיה

למצוא ייעוד חדש בפנסיה

ממלאות את חייהן בעשייה - למען האחר

פתאום, בפנסיה, להפוך למורים

עושים את מה שאוהבים - בלי לצאת לפנסיה