מוטקה > החיים הטובים > שעות הפנאי > מלכי מדברת עם כלבים

מלכי מדברת עם כלבים

מגיל צעיר ידעה מלכי קרני שהייעוד שלה הוא לטפל באמצעות כלבים ובגיל 53 היא מגשימה אותו ועוזרת למבוגרים ולילדים. על חיות וחיוכים

שרי שיין 18/03/18

הכלבים עזרו למלכי למצוא את האושר האמיתי. צילום: אלבום פרטי

עד גיל 19 החיים חייכו אל מלכי קרני (53): משפחה חמה ואוהבת, אח יפה תואר ואהוב קטן ממנה בשנה וחצי, שחיין בינלאומי בנבחרת ישראל. בית המשפחה היה תמיד מלא חיות: כלבה בשם ליקה שגוריה גדלו איתה, אוגרים, עכברים לבנים, דגים. היא לא ידעה אז שהכלבים שהיו חלק בלתי נפרד מילדותה, יהפכו יום אחד למקצוע שימלא את כל עולמה.

בגיל 18 התגייסה לנח"ל, וזמן קצר אחרי גיוסה הכל התהפך. אריה אחיה חלה בלוקמיה סרטן הדם והחיים נעצרו. "הוא היה מאושפז בוולפסון ובהדסה עין כרם. אז לא היה מאגר של מח עצם להשתלה כמו היום ואף אחד במשפחה לא התאים", היא מספרת בדמעות. מלכי השתחררה מהצבא אחרי שנה בלבד ודחתה את המשך שירותה הצבאי בכדי להיות לצידו של אחיה, אבל הטרגדיות לא נפסקו שם.

מלכי קרני עם אחיה אריה ז"ל. צילום מהאלבום הפרטי של משפחת קרני

חצי שנה אחרי אשפוזו של אריה, נפטר אביה. "הוא קיבל התקף לב, יצא מטיפול נמרץ ועבר למחלקה פנימית", היא מספרת, "אז לא היו פלאפונים ואמא שלי צלצלה למחלקה וביקשה שיבדקו מה שלומו. אמרו לה שהוא לא בחדרו ובטח הלך ללובי לצפות בטלוויזיה. אמא שלי התעקשה שימשיכו לחפש כי אין סיכוי שבעלה צופה בטלוויזיה. בסופו של דבר מצאו אותו מת בשירותים. הוא נפטר מדום לב. אני זוכרת שישבנו שבעה, והכל היה מעורפל. חצי שנה אחר כך אריה נפטר. הוא ממש נפטר לי בידיים".

הוא ידע שהוא הולך למות?

"אז הכל היה אחרת. הייתה פחות פתיחות, לא היה אינטרנט, אני מאמינה שבחצי השנה האחרונה הוא כבר הבין, אבל בהתחלה אני זוכרת שהחבאנו את האנציקלופדיה עם הערך לוקמיה. לא דיברנו על זה. אני בכלל הייתי בהכחשה המון שנים. רק כשהבן הבכור שלי היה בכיתה ב' ואמא שלי רצתה לעשות טקס אזכרה לאריה בבית הספר שלו, התחלתי לגעת באבל. מי שלא הכיר אותי חשב שאני בת יחידה".

איך ממשיכים משם?

"נשארנו בחיים רק אמא שלי ואני. אני נמשכתי לתחום הטיפולי בעקבות אח שלי. רציתי ללכת לכיוון עבודה סוציאלית, אבל כולם אמרו לי שלא כדאי, שאין בזה עבודה ואין בזה כסף. הייתי ילדה והקשבתי להם. קרוב משפחה סידר לי עבודה כעוזרת מנהלת חשבונות ברשת מלונות. תוך כדי עבודה למדתי הנהלת חשבונות. התקדמתי, הייתי מנהלת חשבונות ראשית, עבודה תובענית אבל היה לי מעניין".

משבר גיל 40 הביא לשינוי דרמטי בחיים

מלכי והכלבים שלה. שינוי ייעוד בגיל 40 (צילום באדיבותה)

תוך כדי העבודה המעניינת מלכי מתחתנת ומביאה לעולם שלושה ילדים. עוד לפני משבר גיל 40 היא כבר מתחילה להרגיש שהנהלת חשבונות היא לא היעוד שלה. גיל 40 על כל משבריו מביא את השינוי והיא מתגרשת וחצי שנה אחר כך פוקדת אותה טרגדיה נוספת. אמא שלה הולכת לעולמה. "היא נפטרה תוך שבוע מחיידק טורף", מספרת מלכי, "הבן שלי היה אז במחנה אימונים בצ'כיה. הוא היה מאוד קשור אליה. זה היה מאוד קשה. הרגשתי שאני מוכרחה לעשות משהו אחר. השכול והעבודה התובענית. אכלו אותי מבפנים.

עשיתי קורס אימון אישי אבל זה עדין לא היה זה. התחלתי לחשוב מה אני אוהבת, והיה לי ברור שאני צריכה לחבר את האהבה שלי לכלבים עם אימון אישי, יחד עם הנטייה הטבעית שלי לטיפול. היום יש המון בתי ספר לטיפול בעזרת כלבים, אז לא היו. גם לא הייתה לזה הגדרה.

למדתי אילוף אצל אבנר רז. הגעתי לשיעור ניסיון באחד מבתי הספר והיה שם מישהו בשם יריב בן יוסף, שעסק בכלבנות טיפולית. הוא היה פורץ דרך בתחום הכלבים המותאמים למטרות הטיפוליות, עד אז בכלל לא חשבו לנסות ולהכשיר כלבים עבורן. הוא אילף כלבי שירות לחולי אפליפסיה וכלבי תרפיה ועסק גם בטיפול בעזרת כלבים לאוכלוסיות מיוחדות. חברתי אליו והוא הפך למורה הרוחני שלי. היום הוא באוסטרליה. במשך הזמן נפתחו עוד בתי ספר והתחלתי ללמוד בבית ספר בשם 'מדברים עם כלבים'".

תוך כדי לימודיה ממשיכה מלכי לעבוד בהנהלת חשבונות אבל הפעם כעצמאית. "היה לי ברור לגמרי שמצאתי את יעודי, וכבר תשע שנים שאני מטפלת בעזרת שלושת כלביי: קאבלירית, בורדרית מעורבת וכנעני, מילקי, לורה וצ'ייס".

הישגים קטנים אך משמעותיים. צילום באדיבות מלכי קרני

איך זה עובד?

"בדרך כלל אני מגיעה עם שניים מהכלבים שלי אל המטופלים. זה יכול להיות ילדים אוטיסטים, ילדים או מבוגרים עם שיתוק מוחין, עם פיגור שכלי, מבוגרים חולי דמנציה, אנשים פגועי ראש. פעם היו לי גם הלומי קרב. לפעמים זה פרטני ולפעמים זאת עבודה בקבוצה, אבל גם בתוך הקבוצה זה פרטני.

אני עובדת על מוטוריקה עדינה, מוטוריקה גסה, קורדינציה. הכלב הוא המגשר, פותח את הלב ומשמח. לפעמים אני נכנסת למחלקה סיעודית שיקומית בבית אבות, יש ריח חזק של שתן באוויר, והכל נראה אפור ועגום, ואז הכלבה נכנסת פנימה בכשכוש זנב, ואנשים שכבר לא מגיבים מחייכים פתאום. יש משהו בכלב שגורם לאושר. גם אם האושר לא בא לידי ביטוי באופן וורבלי, המבט אומר לפעמים הכל. העיניים הבורקות, כשאני מניחה את הכלב על הברכיים שלהם. הם עושים פעולות כמו לסרק, להאכיל, להבריש וכמובן לחבק".

כשכוש הזנב של הכלב גורם לאושר לאנשים. צילום באדיבות מלכי קרני

ספרי את הסיפורים הכי מרגשים שקרו לך?

"המון. מתרגשת כל יום מחדש. למשל, חולת דמנציה שהייתי שמה עליה את מילקי ומנסה לדבר איתה, אני מדברת והיא לא מגיבה. בשלב מסוים אני אומרת לה 'תודה' לוקחת את מילקי ואנחנו מתחילות להתרחק, פתאום אני שומעת אותה אומרת 'בבקשה'.

יש אנשים שאני מסתכלת עליהם והפנים שלהם חסרות הבעה לחלוטין. ברגע שהם רואים את הכלבים, משהו קורה. העיניים נפתחות, והמבט שהיה כל כך קפוא וחסר הבעה, פתאום עוקב אחרי הכלב. ככה עד שאנחנו הולכים. אני זוכרת שהגעתי לגן ילדים, והייתה שם ילדה בת שבע ברמת תפקוד של אולי ילדה בת חצי שנה. היא ישבה עלי ומילקי רצה אחרי הכדור, שזרקתי שוב ושוב. הילדה עקבה אחרי מילקי והכדור בעיניים. זה היה משהו ממש יוצא דופן.

אנחנו מדברים על הישגים קטנים, אבל מאד משמעותיים. כמובן שחולי דמנציה לא יקומו פתאום וידברו, אבל יש חשיבות גדולה לתגובה שלהם אל הכלבים. יש לי פגוע ראש שעבר תאונת דרכים לפני 40 שנה. הוא מאוד אוהב את הכלבים ואנחנו עובדים על ספירה דרך משחקים עם הכלבים. שתיים ועוד שתיים הם ארבע 'תן לכלבה ארבע עוגיות', שלוש ועוד שלוש הם שש 'תגיד למילקי לנבוח שש פעמים'.

ילדים ומבוגרים מצליחים להגיב בזכות הכלבים. צילום באדיבות מלכי קרני

ילדים עם שיתוק מוחין שצריכים לחזק למשל את יד ימין אנחנו מתרגלים זריקות של כדור לכלב. לראות ילדים, ששוכבים במיטה בחוסר אונים מוחלט בעווית נוראית. פתאום מגיבים כשאני שמה במיטה את הכלבים. לראות אותם נרגעים רק מהקרבה והמגע של הכלב. יש ילדים שמאד פוחדים מכלבים, ואז אנחנו מאכילים יחד עם היד שלי, מלטפים יחד עם היד שלי. ולאט לאט עוברים לעשות את זה לבד. לפעמים אני יוצאת מטיפול כזה והלב פשוט נפתח לי".

למה הפסקת לעבוד עם הלומי קרב?

"לא הייתי מסוגלת רגשית. עבדתי פעם אחת עם הלום קרב, היה לו כלב משלו, הוא היה ניכנס לדיכאון ולא רצה לקום בבוקר. עבדנו על מחויבות. הוא חייב להוציא את הכלב לטיולים, יש לו אחריות על הכלב. היה לי פגוע ראש שעבדתי אתו על הבנת המרחב וקשר עם אנשים. הכלבים היו גשר גם בקטע הזה. הוא דיבר לא ברור הלך עקום אנשים קצת נרתעו. היינו הולכים עם הכלבים לגינה, הוא היה מפעיל אותם ואנשים פתאום פחות נרתעו ונעצרו לראות. בזכות הכלבים הוא תיקשר עם הסובבים, והרגיש מאד חשוב. הוא נתן פקודות לכלב, אנשים מסביב התרשמו וזה נתן לו תחושה של גאווה וביטחון".

העבודה הטיפולית בעזרת כלבים ללא ספק עוזרת למטופלים אבל היא עוזרת גם למלכי, העבודה הזאת במובנים רבים הצילה אותה. "הגעתי לאן שהגעתי בגלל מה שעברתי. באתי ממשפחה מאוד חמה עם אהבה גדולה, בין ההורים לביון עצמם בין ההורים לבינינו וכל האהבה הזאת לכלבים, אהבה לטבע, זה מי שאני היום", היא מסכמת, "האהבה שיש לי לאנשים לבעלי חיים מגיעה מהמקום הזה. כשאחי היה בבית חולים הבנתי כמה אני נמשכת לחלק הטיפולי אז לא עשיתי עם זה כלום. היום אני סוף סוף משלבת אהבה עם האהבה".