משמראשונים: סיפורו של מקום

את המוצגים האלה לא היה צריך לשלוף ממעמקי האדמה או לחלץ מקברים עתיקים. הפרימוס, צלחות הפח, המגל והחרמש החלודים היו רק "לא מזמן" בשימוש, עניין של פחות מ-100 שנה. האנשים שהשתמשו בהם, ואולי בניהם ונכדיהם, שמרו אותם בבוידעם למען הדורות הבאים, ואם נמצא מי שיגאל אותם מהשכחה, הם יוצאים אל האור ומוצגים במוזיאונים המוקדשים לתולדות היישוב. ברחבי הארץ יש כמה וכמה מוזיאונים כאלה, המנציחים את ההיסטוריה של היישוב שבו הם נמצאים. מוזיאון הח'אן בחדרה, מוזיאון האוצרות בגבעת ברנר, המוזיאון לתולדות צפת, בית פישר בקריית אתא, בית אברהם קריניצי ברמת גן ומוזיאון החצר הישנה בקיבוץ עין שמר הם רק כמה מהם. למרות שהתמהיל דומה וכולל תמונות בשחור-לבן מהווי החיים של אז, מסמכים, כלי בית קמוטים וכלי עבודה נוסטלגיים, כל אחד מהמוזיאונים האלה מספר את סיפורו של מקום וביחד הם יוצרים פסיפס של מפעל החלוציות בארץ ישראל. רק כשרואים את הדברים מקרוב אפשר להבין באמת כמה קטן ודל היה האוהל או הצריף שבו התגוררו הראשונים, כמה קשה היה ספסל העץ שעליו הסבו בחדר האוכל, כמה פשוטים היו אבזרי היומיום ואיזו מידה של הקרבה נדרשה כדי לחיות בתנאים כאלה. לאחרונה נפתח מוזיאון כזה, "משמראשונים" שמו, בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר. המוזיאון בן שני החדרים, שהוקם במבנה ששימש כמקלחת המשותפת של בתי הילדים, הוא מפעל של איש אחד. פנחס לויתן (68), מורה לביולוגיה בגמלאות וחבר הקיבוץ, היה זה שהחליט שתולדות הקיבוץ, היישוב השלישי שהוקם בעמק חפר, אז ואדי חווראת, ראויות להנצחה. לויתן, חבר הקיבוץ מאז הגיע לכאן כילד חוץ בגיל 13 (והצטרף לכיתתו של בן הקיבוץ, שר הביטחון אהוד ברק), הקים את המוזיאון ממש במו ידיו. הוא היה זה שאסף את החפצים ואת התמונות, הציב אותם לפי נושאים, כתב את הטקסטים שמתלווים אליהם וכיום גם עורך במקום סיורים מודרכים.


קיבוץ משמר השרון הוקם ב-1933 על ידי קבוצת צעירים מרוסיה שהגיעו תחילה למושבה יבנאל ביחד עם קבוצה של תנועת הנוער גורדוניה מפולין. הם התיישבו על גבעה שוממה בלב אזור שנקנה על ידי גואל האדמות יהושע חנקין, ממשפחה מרונית נוצרית שירדה מנכסיה. למרבה המזל טרחו החלוצים לתעד בצילומים את חייהם, וכך ניתן היום לראות כיצד סיקלו אבנים, נטעו פרדסים וקדחו בארות וכיצד חגגו את היבול הראשון שנקטף. במוזיאון מוצג גם אוהל ששימש למגורים, שולחן האוכל הצנוע עם צלחות המתכת שהיו בשימוש בקיבוץ עד 1950, הפתילייה ו"סיר המעלות" הקומתי, שבו היו מביאים את הארוחה מחדר האוכל למי ששכב חולה בבית או נשאר לעבוד בשדה. גם מקומם של בעלי המלאכה לא נפקד. כלי העבודה של הנפח והנגר, התופרת והסנדלר (כולל אימום עץ נשי שעליו כתובים שמות החברות שהתאים למידת הנעליים שלהן) ואף החוקנים והמזרקים ששימשו את החובש במרפאה. בחדר השני מונצחים ענפי הקיבוץ שבוטלו בגלל חוסר רווחיות, בהם המכוורת, שבה נכתב השיר הידוע "דבש ניגר כמי נהר". את הסיפור משלימה מצגת מחשב על תולדות הקיבוץ. מרבית הפריטים המוצגים כאן נאספו ונשמרו במחסן במשך שנים על ידי החברה רבקה לבנה, אבל ללא היוזמה של לויתן, היו ממשיכים להעלות אבק. "החלטתי לקחת את זה על עצמי", הוא מספר, "כי אני מאמין שבלי לזכור את העבר, לא יהיה לנו כאן עתיד". כדי לעבות את התיעוד מתכוון עכשיו לויתן לבקש מחברי הקיבוץ להכין מצגות העוסקות בהיסטוריה הפרטית של כל אחת ממשפחות החלוצים. אחרי הכול, גם היסטוריה קולקטיבית של קיבוץ מורכבת מהרבה סיפורים אישיים.
להזמנת סיורים במוזיאון: 8728972 050

עוד על מוזיאונים:

בית לוחמי הגטאות: נחנך אולם טרבלינקה

מוזיאון ישראל המחודש: הצצה ראשונה

החוייה האולימפית: סיפור בחמש טבעות

גלינה: סיפור ההעפלה בספינה אחת

מכון איילון - השראה לעם ישראל על דורותיו